2 תשובות
בפרשת תולדות כתוב "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" כלומר רבקה אימנו יולדת תאומים הראשון שיוצא הוא עשיו הרשע והשני הוא יעקב אבינו
יש גמרא בפסחים שאומרת שהמושג "ראשון" הכוונה על מעלה שיש לאותו הדבר וצריך להבין איך עשיו הרשע זכה בתואר "ראשון"?
כידוע גם ישראל נקראו ראשית "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" וגם עשיו נקראו ראשית "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (עמלק הוא מעשיו)
אז באמת יש הבדל בין עם ישראל לבין עשיו וההבדל הזה מתברר דווקא על ידי האחרית כי מעלת הראשית מובנת על ידי האחרית בגלל שהאחרית מגלה את הכוונה האמיתית שיש עוד לפני ההתחלה במציאות
לעומת זאת יש סוג אחר של "ראשון" שזה הדבר הראשון שהגיע למציאות ולא מדובר בהכרח שהוא בעל מעלה והראשית הזאת היא בלי "אחרית" כי האחרית זה דווקא מה שהיה במחשבה מההתחלה ולא הפעולה הראשונה שנעשתה
נתן משל לדבר... יש מלך שאומר לעוזר שלו לבנות עיר בשביל הבן של המלך כדי שהבן של המלך ימלוך שם והעוזר מגייס עובדים ומתחיל בבנייה ותוך כדי העובדים גרים בעיר והעוזר הוא המכובד ביותר לאחר זמן כשהבנייה מסתיימת בן המלך בא להתיישב בארמון בעיר החדשה והעוזר של המלך אומר לו שלא יתיישב בארמון כי העוזר היה ראשון בעיר ובגלל זה הוא צריך למלוך בעקבות כך בא המלך לעוזר ואומר לעוזר שהוא אומנם היה ראשון במציאות אבל בן המלך היה ראשון במחשבה כי מראש כל המטרה של בניית העיר הייתה בשביל בן המלך
כלומר יש ראשון במחשבה שהוא התכלית של הכל והוא מתגלה דווקא באחרית כי כל מה שנעשה היה בשביל להוציא אל הפועל את המחשבה והאחרית גילתה את הראשית לעומת זאת במשל רואים גם את הראשון במעשה שהוא הפעולה הראשונה שקרתה אבל על פי הסוף שלו מבינים שאין לו משמעות אמיתית
מכאן נוכל להבין את העניין הזה שעשיו נקרא ראשון ואת עומק המאבק בין יעקב אבינו ועשיו על הבכורה... עשיו אומנם הופיע ראשון במציאות אבל הוא לא היה הראשון במחשבה והוא חושב שהכל בשבילו כי הוא חושב שהוא הראשון כמו במשל עם העוזר של המלך אבל זה שקר אחד גדול כי הוא מתכחש לרובד המחשבה הוא מתכחש לזה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" כלומר לזה שעם ישראל הוא הראשון שהקדוש ברוך הוא חשב עליו
והדבר הזה גם כן נרמז בדברי רש"י "שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו בדין היה אוחז בו לעכבו יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השניה צא ולמד משפופרת שפיה קצרה תן בה שתי אבנים זו תחת זו הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין"
רש"י רומז על השלב שקדם למעשה כלומר בהכנסת האבנים לשפופרת יעקב היה הראשון ועשיו היה השני ודווקא מה שהיה ראשון במעשה היה אחרון במחשבה ובגלל זה ליעקב מגיעה הבכורה
בעמוק העניין כשעשיו קודם במציאות ליעקב אבינו זה כמו שקליפה קודמת לפרי והקליפה לא העיקר של הפרי ובגלל זה גם יעקב אבינו נתן לעשיו להיות ראשון לדוגמה "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ" וליעקב אבינו יש סבלנות כי הוא יודע שהוא הראשון במחשבה והוא יודע שהוא יתגלה בשלמות דווקא באחרית ובגלל זה הוא נותן לעשיו להוציא את הכוחות שלו עכשיו כי על ידי כך עשיו גורם לעצמו להעלם כי מי שמסיים את התפקיד שלו אז הוא הולך ובאמת בעתיד ככה גם בעתיד עכשיו יסיים את התפקיד שלו "וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד"
מכאן נבין שבחינת הראשון שהוזכרה אצל עשיו היא שקר כי הוא לא הראשון באמת אלא רק ראשון במעשה וההתחלה במעשה היא פחותה כמו הקליפה שהיא פחותה ביחס לפרי ויעקב אבינו הוא הראשון באמת כי הוא קדם במחשבה והוא הבכור באמת כמו שכתוב "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"
שבעזרת השם נזכה לראות באחרית של עם ישראל שיבוא בגאולה השלמה שתבוא על על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
יש גמרא בפסחים שאומרת שהמושג "ראשון" הכוונה על מעלה שיש לאותו הדבר וצריך להבין איך עשיו הרשע זכה בתואר "ראשון"?
כידוע גם ישראל נקראו ראשית "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" וגם עשיו נקראו ראשית "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (עמלק הוא מעשיו)
אז באמת יש הבדל בין עם ישראל לבין עשיו וההבדל הזה מתברר דווקא על ידי האחרית כי מעלת הראשית מובנת על ידי האחרית בגלל שהאחרית מגלה את הכוונה האמיתית שיש עוד לפני ההתחלה במציאות
לעומת זאת יש סוג אחר של "ראשון" שזה הדבר הראשון שהגיע למציאות ולא מדובר בהכרח שהוא בעל מעלה והראשית הזאת היא בלי "אחרית" כי האחרית זה דווקא מה שהיה במחשבה מההתחלה ולא הפעולה הראשונה שנעשתה
נתן משל לדבר... יש מלך שאומר לעוזר שלו לבנות עיר בשביל הבן של המלך כדי שהבן של המלך ימלוך שם והעוזר מגייס עובדים ומתחיל בבנייה ותוך כדי העובדים גרים בעיר והעוזר הוא המכובד ביותר לאחר זמן כשהבנייה מסתיימת בן המלך בא להתיישב בארמון בעיר החדשה והעוזר של המלך אומר לו שלא יתיישב בארמון כי העוזר היה ראשון בעיר ובגלל זה הוא צריך למלוך בעקבות כך בא המלך לעוזר ואומר לעוזר שהוא אומנם היה ראשון במציאות אבל בן המלך היה ראשון במחשבה כי מראש כל המטרה של בניית העיר הייתה בשביל בן המלך
כלומר יש ראשון במחשבה שהוא התכלית של הכל והוא מתגלה דווקא באחרית כי כל מה שנעשה היה בשביל להוציא אל הפועל את המחשבה והאחרית גילתה את הראשית לעומת זאת במשל רואים גם את הראשון במעשה שהוא הפעולה הראשונה שקרתה אבל על פי הסוף שלו מבינים שאין לו משמעות אמיתית
מכאן נוכל להבין את העניין הזה שעשיו נקרא ראשון ואת עומק המאבק בין יעקב אבינו ועשיו על הבכורה... עשיו אומנם הופיע ראשון במציאות אבל הוא לא היה הראשון במחשבה והוא חושב שהכל בשבילו כי הוא חושב שהוא הראשון כמו במשל עם העוזר של המלך אבל זה שקר אחד גדול כי הוא מתכחש לרובד המחשבה הוא מתכחש לזה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" כלומר לזה שעם ישראל הוא הראשון שהקדוש ברוך הוא חשב עליו
והדבר הזה גם כן נרמז בדברי רש"י "שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו בדין היה אוחז בו לעכבו יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השניה צא ולמד משפופרת שפיה קצרה תן בה שתי אבנים זו תחת זו הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין"
רש"י רומז על השלב שקדם למעשה כלומר בהכנסת האבנים לשפופרת יעקב היה הראשון ועשיו היה השני ודווקא מה שהיה ראשון במעשה היה אחרון במחשבה ובגלל זה ליעקב מגיעה הבכורה
בעמוק העניין כשעשיו קודם במציאות ליעקב אבינו זה כמו שקליפה קודמת לפרי והקליפה לא העיקר של הפרי ובגלל זה גם יעקב אבינו נתן לעשיו להיות ראשון לדוגמה "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ" וליעקב אבינו יש סבלנות כי הוא יודע שהוא הראשון במחשבה והוא יודע שהוא יתגלה בשלמות דווקא באחרית ובגלל זה הוא נותן לעשיו להוציא את הכוחות שלו עכשיו כי על ידי כך עשיו גורם לעצמו להעלם כי מי שמסיים את התפקיד שלו אז הוא הולך ובאמת בעתיד ככה גם בעתיד עכשיו יסיים את התפקיד שלו "וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד"
מכאן נבין שבחינת הראשון שהוזכרה אצל עשיו היא שקר כי הוא לא הראשון באמת אלא רק ראשון במעשה וההתחלה במעשה היא פחותה כמו הקליפה שהיא פחותה ביחס לפרי ויעקב אבינו הוא הראשון באמת כי הוא קדם במחשבה והוא הבכור באמת כמו שכתוב "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"
שבעזרת השם נזכה לראות באחרית של עם ישראל שיבוא בגאולה השלמה שתבוא על על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
פרשת תולדות
השיחה פותחת בעניינו המיוחד של ראש חודש כסלו, שבו מודגש ביתר שאת העניין הכללי של ראש חודש
"חודש" מלשון חידוש הלבנה. כשם שהלבנה עוברת תהליך של התמעטות והעלם מוחלט (בערב ראש חודש) עד שהיא נולדת מחדש בנקודה הכוללת את כל ההמשך, כך גם עבודתם של ישראל ("שדומין ללבנה ועתידים להתחדש כמותה") מביאה לחידוש עצום בעולם ובעצמם, עד להתגלות ניצוץ המשיח שבכל אחד ואחת.
עניין זה מקבל משנה תוקף דווקא בחודש כסלו.
שמו של החודש מורכב משתי תיבות: "כס" (העלם וכיסוי הלבנה) ו"לו" (בגימטריא 35 אלה, המורה על שלימות הגילוי של כל 36 המידות).
בכך מודגש כי בר"ח כסלו אין מדובר רק בהתחלת גילוי בלבד, אלא בשלימות הגילוי של הגאולה.
זאת ועוד, בכסלו מתאחדים ימים טובים המורים על גאולה ופנימיות התורה: ימי חג החנוכה (המרמזים על חנוכת בית המקדש השלישי ומספר שמונה השייך לימות המשיח), יום הגאולה י כסלו,
וראש השנה לחסידות י"ט כסלו שעל ידי הפצת מעיינותיו חוצה יבוא מלך המשיח.
בהמשך השיחה מעלה הרבי קושיא עמוקה: לכאורה, שלמותם של ישראל בזמן דוד ושלמה נמשלה לשיא מילואו של אור הלבנה (בט"ו בחודש),
ואם כן, מדוע בגאולה העתידה שהיא בתכלית השלימות נמשל הנס ל"מולד" הלבנה (בראש חודש, רגע ההתחדשות הראשוני לאחר ההעלם המוחלט)?
הביאור טמון במעלתה העצומה של הלידה וההתחדשות ("תינוק"):
*גדול בישראל* מתקשר לאלוקות מתוך השגה ושכל, המלווה בשלילת תארים והפשטה שכלית (הנשענת על דרגת ה"יחידה").
*תינוק* אינו זקוק לשלילת תארים מציאותו הפשוטה כרוכה ישירות בעצמותו יתברך, עוד קודם לכל גדר ושם ("המאור הוא בהתגלות").
דוגמה לכך רואים בפעולת היקיצה משנתו של יהודי בבוקר: עוד לפני שהוא מבין או פועל, ברגע ניעורו מתגלית בו "עצם הנשמה" (כתינוק הנולד מחדש). ברגע זה, בכל נשימה ונשימה ("על כל נשימה ונשימה שאדם נושם"), האדם חש את ה"אויר" של משיח רוחו של מלך המשיח שהיא למעלה אפילו מאורו של משיח, שכן היא מבטאת את התגלות עצם מציאותו.
מכאן מגיע הרבי למשמעות המעשית המוטלת עלינו ("המעשה הוא העיקר"):
הציווי "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" אינו מתפרש רק כפעולות מוגבלות בזמן, אלא שעצם חיותו של האדם בכל רגע ורגע צריך להיות מכוון ונובע מהבאת ימות המשיח.
כאשר האדם פועל מתוך התגלות עצם הנשמה שבו, הדבר מביא מאליו להתגלות ימות המשיח בפועל ממש.
עבודה זו אינה שמורה רק לעניינים נעלים, אלא מתבטאת בראש ובראשונה בדברים פשוטים וגשמיים הוספה במצוות, דאגה לצרכיו הגשמיים של הזולת, וקיום מנהגי השמחה של חודש כסלו (סעודות חנוכה, נתינת "מעות חנוכה", והתוועדויות י"ט כסלו).
בכך מכריע האדם את עצמו ואת העולם לכף זכות,
ומביא בפועל ממש את ההפטרה המסתיימת ב"יחי אדוני המלך דוד לעולם", ואת ברכת התחלת הפרשה "ואלה תולדות יצחק" התגלות מציאותו של מלך המשיח לעין כל, תיכף ומיד ממש.
השיחה פותחת בעניינו המיוחד של ראש חודש כסלו, שבו מודגש ביתר שאת העניין הכללי של ראש חודש
"חודש" מלשון חידוש הלבנה. כשם שהלבנה עוברת תהליך של התמעטות והעלם מוחלט (בערב ראש חודש) עד שהיא נולדת מחדש בנקודה הכוללת את כל ההמשך, כך גם עבודתם של ישראל ("שדומין ללבנה ועתידים להתחדש כמותה") מביאה לחידוש עצום בעולם ובעצמם, עד להתגלות ניצוץ המשיח שבכל אחד ואחת.
עניין זה מקבל משנה תוקף דווקא בחודש כסלו.
שמו של החודש מורכב משתי תיבות: "כס" (העלם וכיסוי הלבנה) ו"לו" (בגימטריא 35 אלה, המורה על שלימות הגילוי של כל 36 המידות).
בכך מודגש כי בר"ח כסלו אין מדובר רק בהתחלת גילוי בלבד, אלא בשלימות הגילוי של הגאולה.
זאת ועוד, בכסלו מתאחדים ימים טובים המורים על גאולה ופנימיות התורה: ימי חג החנוכה (המרמזים על חנוכת בית המקדש השלישי ומספר שמונה השייך לימות המשיח), יום הגאולה י כסלו,
וראש השנה לחסידות י"ט כסלו שעל ידי הפצת מעיינותיו חוצה יבוא מלך המשיח.
בהמשך השיחה מעלה הרבי קושיא עמוקה: לכאורה, שלמותם של ישראל בזמן דוד ושלמה נמשלה לשיא מילואו של אור הלבנה (בט"ו בחודש),
ואם כן, מדוע בגאולה העתידה שהיא בתכלית השלימות נמשל הנס ל"מולד" הלבנה (בראש חודש, רגע ההתחדשות הראשוני לאחר ההעלם המוחלט)?
הביאור טמון במעלתה העצומה של הלידה וההתחדשות ("תינוק"):
*גדול בישראל* מתקשר לאלוקות מתוך השגה ושכל, המלווה בשלילת תארים והפשטה שכלית (הנשענת על דרגת ה"יחידה").
*תינוק* אינו זקוק לשלילת תארים מציאותו הפשוטה כרוכה ישירות בעצמותו יתברך, עוד קודם לכל גדר ושם ("המאור הוא בהתגלות").
דוגמה לכך רואים בפעולת היקיצה משנתו של יהודי בבוקר: עוד לפני שהוא מבין או פועל, ברגע ניעורו מתגלית בו "עצם הנשמה" (כתינוק הנולד מחדש). ברגע זה, בכל נשימה ונשימה ("על כל נשימה ונשימה שאדם נושם"), האדם חש את ה"אויר" של משיח רוחו של מלך המשיח שהיא למעלה אפילו מאורו של משיח, שכן היא מבטאת את התגלות עצם מציאותו.
מכאן מגיע הרבי למשמעות המעשית המוטלת עלינו ("המעשה הוא העיקר"):
הציווי "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" אינו מתפרש רק כפעולות מוגבלות בזמן, אלא שעצם חיותו של האדם בכל רגע ורגע צריך להיות מכוון ונובע מהבאת ימות המשיח.
כאשר האדם פועל מתוך התגלות עצם הנשמה שבו, הדבר מביא מאליו להתגלות ימות המשיח בפועל ממש.
עבודה זו אינה שמורה רק לעניינים נעלים, אלא מתבטאת בראש ובראשונה בדברים פשוטים וגשמיים הוספה במצוות, דאגה לצרכיו הגשמיים של הזולת, וקיום מנהגי השמחה של חודש כסלו (סעודות חנוכה, נתינת "מעות חנוכה", והתוועדויות י"ט כסלו).
בכך מכריע האדם את עצמו ואת העולם לכף זכות,
ומביא בפועל ממש את ההפטרה המסתיימת ב"יחי אדוני המלך דוד לעולם", ואת ברכת התחלת הפרשה "ואלה תולדות יצחק" התגלות מציאותו של מלך המשיח לעין כל, תיכף ומיד ממש.
באותו הנושא: