6 תשובות
כמובן! (:
בפרשת בהעלותך כתוב "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה" כלומר עם ישראל התלונן מסיבה שלא כתובה בפשט הפסוקים והקדוש ברוך הוא שרף את אותם אלו שהתלוננו
הרמב"ן כותב שעם ישראל התלונן בלי סיבה נקודתית אלא שהם התלוננו באופן כללי וכלשון הרמב"ן "היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו" והקדוש ברוך כעס על זה בגלל שהם היו צריכים ללכת אחריו בשמחה מרוב כל הטובה שהם קיבלו
הגישה של האדם כלפי החיים "האם להיות פסימי" או "האם להיות אופטימי" תלויים במצב הנפשי של האדם ומה שבעיקר משפיע על החיים של האדם הם לא הנתונים החיצוניים שיש לו אלא בעיקר העמדה הנפשית שיש לו
מכאן יוצא כשלאדם יש נפש חזקה אז הוא הופך להיות אדם שמח ולמרות שאין לו כלום הוא עם שמחת חיים עצומה וכל זה כי הוא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת רק בטוב והוא מסתכל אל מציאות טובה יותר בעתיד והוא יכניס לעצמו עוד תקווה ואמונה
ולעומתו יש אדם עם חולשה נפשית ובגלל זה הוא הופך להיות אדם קודר ולמרות שהוא אדם עשיר ולכאורה לא חסר לו כלום עדיין יש לו תלונות בלי סוף וכל זה כי הוא לא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת במה שחסר וזאת בדיוק הבעיה בהתאוננות ובכיינות - האדם נכנס לפסימיות והוא מעצים אותם על ידי זה שהוא מבטא אותה בדיבור ובגלל זה הנפש תמשיך להתחלש עוד יותר ואז יצא מצב שהוא יכניס לעצמו עוד ועוד פחדים וחרדות
הגישה הבסיסית של החיים שאנחנו מצווים לחיות בה היא הרגשה של "אקלים אלוקי" כלומר להרגיש שהקדוש ברוך הוא תמיד איתנו ותמיד שומר עלינו וזה *לא סותר* את זה שיהיה לנו קשה וכואב כי הקושי והכאב הם חלק מהחיים שלנו והם לא נעלמים באורח פלא ולהפך אפילו כתוב בתהילים "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" אלא שאנחנו צריכים לזכור "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" כלומר במהלך הכאב לזכור שכל דבר הוא מאיתו יתברך ושכל הקשיים הם מובילים אותנו לדברים טובים והמצב הזה של "לב נשבר" הוא לא סתם לבכות מתוך התמסכנות אלא זה מתוך רצון לפרוק את הכאב שבפנים כדי שאחר כך יהיה לנו מקום לעוד מחשבות טובות ואופטימיות והדבר הזה יכול לעזור לנו להתקדם ולפרוח מאותו הקושי והמצב הזה *לא* מעיד על חסרון אמונה בקדוש ברוך הוא
לעומת זאת אותה "התאוננות" היא כן מעידה על חסרון באמונה בקדוש ברוך הוא כי שם הגישה של האדם היא גישה של כפירה ושל יאוש והיא גישה של "קידוש הסבל" והגישה הזאת לא מחפשת לשחרר מהכאב אלא רק לבטא ולהחצין אותו ובעצם ליהנות מהמסכנות ואותה התאוננות היא השורש העמוק לכל התלונות של האדם גם האלה שבאופן גלוי יש לו סיבה להתלונן עליהם בגלל שהמצב הנפשי של ההתאוננות יטה את הנפש לכיוון של תלונה ובכי ולא למצב של צמיחה ובניין
מכאן מבינים מהו עומק החטא של המתאוננים והוא שהנפש שלהם הייתה בעמדה נפשית של תלונות וקיטורים והנפש תמיד תמצא על מה להתלונן גם כשהמצב יהיה תקין לחלוטין ונפש כזאת תמצא כל הזדמנות כדי להתבכיין על החיים ובעצם זה השורש לכל שאר התלונות של בני ישראל במדבר כמו שהרמב"ן אומר בהמשך דבריו שחטא הבשר שמופיע ישר אחרי בפסוק "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" הוא המשך ישיר של הבכי של המתאוננים
התורה מלמדת אותנו שהעמדה הנפשית הזאת של התאוננות היא שלילית מאוד ואת זה רואים מהעונש שיש על הדבר הזה "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה" כמו שהאש מפרקת כל דבר ככה גם כן ההתאוננות מפרקת את כל החיים של האדם עד שלא נשאר בו כלום והנפש מתמוטטת ולעומתה יש את העמדה הנפשית החזקה של האופטימיות שהיא חיובית ובונה את חיי האדם
שבעזרת השם נזכה לחיות חיים שמחים ואופטימיים ושנזכה בע"ה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
בפרשת בהעלותך כתוב "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה" כלומר עם ישראל התלונן מסיבה שלא כתובה בפשט הפסוקים והקדוש ברוך הוא שרף את אותם אלו שהתלוננו
הרמב"ן כותב שעם ישראל התלונן בלי סיבה נקודתית אלא שהם התלוננו באופן כללי וכלשון הרמב"ן "היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו" והקדוש ברוך כעס על זה בגלל שהם היו צריכים ללכת אחריו בשמחה מרוב כל הטובה שהם קיבלו
הגישה של האדם כלפי החיים "האם להיות פסימי" או "האם להיות אופטימי" תלויים במצב הנפשי של האדם ומה שבעיקר משפיע על החיים של האדם הם לא הנתונים החיצוניים שיש לו אלא בעיקר העמדה הנפשית שיש לו
מכאן יוצא כשלאדם יש נפש חזקה אז הוא הופך להיות אדם שמח ולמרות שאין לו כלום הוא עם שמחת חיים עצומה וכל זה כי הוא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת רק בטוב והוא מסתכל אל מציאות טובה יותר בעתיד והוא יכניס לעצמו עוד תקווה ואמונה
ולעומתו יש אדם עם חולשה נפשית ובגלל זה הוא הופך להיות אדם קודר ולמרות שהוא אדם עשיר ולכאורה לא חסר לו כלום עדיין יש לו תלונות בלי סוף וכל זה כי הוא לא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת במה שחסר וזאת בדיוק הבעיה בהתאוננות ובכיינות - האדם נכנס לפסימיות והוא מעצים אותם על ידי זה שהוא מבטא אותה בדיבור ובגלל זה הנפש תמשיך להתחלש עוד יותר ואז יצא מצב שהוא יכניס לעצמו עוד ועוד פחדים וחרדות
הגישה הבסיסית של החיים שאנחנו מצווים לחיות בה היא הרגשה של "אקלים אלוקי" כלומר להרגיש שהקדוש ברוך הוא תמיד איתנו ותמיד שומר עלינו וזה *לא סותר* את זה שיהיה לנו קשה וכואב כי הקושי והכאב הם חלק מהחיים שלנו והם לא נעלמים באורח פלא ולהפך אפילו כתוב בתהילים "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" אלא שאנחנו צריכים לזכור "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" כלומר במהלך הכאב לזכור שכל דבר הוא מאיתו יתברך ושכל הקשיים הם מובילים אותנו לדברים טובים והמצב הזה של "לב נשבר" הוא לא סתם לבכות מתוך התמסכנות אלא זה מתוך רצון לפרוק את הכאב שבפנים כדי שאחר כך יהיה לנו מקום לעוד מחשבות טובות ואופטימיות והדבר הזה יכול לעזור לנו להתקדם ולפרוח מאותו הקושי והמצב הזה *לא* מעיד על חסרון אמונה בקדוש ברוך הוא
לעומת זאת אותה "התאוננות" היא כן מעידה על חסרון באמונה בקדוש ברוך הוא כי שם הגישה של האדם היא גישה של כפירה ושל יאוש והיא גישה של "קידוש הסבל" והגישה הזאת לא מחפשת לשחרר מהכאב אלא רק לבטא ולהחצין אותו ובעצם ליהנות מהמסכנות ואותה התאוננות היא השורש העמוק לכל התלונות של האדם גם האלה שבאופן גלוי יש לו סיבה להתלונן עליהם בגלל שהמצב הנפשי של ההתאוננות יטה את הנפש לכיוון של תלונה ובכי ולא למצב של צמיחה ובניין
מכאן מבינים מהו עומק החטא של המתאוננים והוא שהנפש שלהם הייתה בעמדה נפשית של תלונות וקיטורים והנפש תמיד תמצא על מה להתלונן גם כשהמצב יהיה תקין לחלוטין ונפש כזאת תמצא כל הזדמנות כדי להתבכיין על החיים ובעצם זה השורש לכל שאר התלונות של בני ישראל במדבר כמו שהרמב"ן אומר בהמשך דבריו שחטא הבשר שמופיע ישר אחרי בפסוק "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" הוא המשך ישיר של הבכי של המתאוננים
התורה מלמדת אותנו שהעמדה הנפשית הזאת של התאוננות היא שלילית מאוד ואת זה רואים מהעונש שיש על הדבר הזה "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה" כמו שהאש מפרקת כל דבר ככה גם כן ההתאוננות מפרקת את כל החיים של האדם עד שלא נשאר בו כלום והנפש מתמוטטת ולעומתה יש את העמדה הנפשית החזקה של האופטימיות שהיא חיובית ובונה את חיי האדם
שבעזרת השם נזכה לחיות חיים שמחים ואופטימיים ושנזכה בע"ה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
בפרשת בהעלותך אנחנו פוגשים סיפור קצת מוזר: עם ישראל, שנמצא בדרך לארץ המובטחת, פתאום מתחיל להתלונן. הם אומרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם... ועתה נפשנו יבשה".
אבל איך הגיוני שבני ישראל מתלוננים כל כך מהר? ואיך הם מתגעגעים למקום השפל שלהם, כאשר היו עבדים במצרים ללא חופש? מי מתגעגע לתקופה שבה התייחסו אליו רע?
אבל בעצם יש כאן משהו שכולנו מכירים מהחיים שלנו, ובמיוחד בגיל ההתבגרות: הפחד מהשינוי והמשיכה למה שמוכר.
כמו כל פעם שאנחנו מתחילים משהו והוא קשה לנו, אנחנו מתגעגעים לאזור הנוחות המוכר והאהוב.
כשבני ישראל היו במצרים החיים שלהם היו קשים, אבל הם היו "פשוטים" מאוד, בלי בחירות קשות או החלטות, כי המצרים החליטו הכל עבורם. פתאום במדבר הם חופשיים, צריכים להתקדם, להשתפר, להתמודד ולהיות אנשים טובים יותר, וזה דורש מאמץ.
זה בדיוק כמו שמחליטים להתחיל משהו חדש כמו להתאמן יותר או להשקיע בלימודים. בהתחלה זה מרגש, אבל מהר מאוד מגיע הרגע שבו פשוט בא לנו לחזור למה שהיה פעם, ל"בטלה" המוכרת, רק כי היא לא דורשת מאיתנו כלום.
התשובה של ה' למשבר: הוא לא רק "נוזף" בהם, אלא עושה שני דברים:
1 הוא נותן למשה עזרה רוחנית (שבעים זקנים שיעזרו לו להנהיג), כדי שיהיה לעם יותר כוח פנימי.
2 הוא נותן להם בשר, כלומר הוא מבין שגם הצרכים הפשוטים שלהם חשובים.
המסר לכולנו בחיי היומיום הוא קודם כל, כשאתם מנסים להתקדם ומרגישים פתאום רצון "לחזור אחורה" לדברים הישנים והפחות טובים, אל תיבהלו, זה טבעי.
כדי לנצח את זה, כדאי למצוא גם חברים או מטרות שנותנים לכם השראה (כמו הזקנים), וגם לזכור שלהתייעץ ולבקש עזרה כאשר מתמודדים עם משבר זה לא מראה על חולשה, אלה על עוצמה
שבת שלום:)
אבל איך הגיוני שבני ישראל מתלוננים כל כך מהר? ואיך הם מתגעגעים למקום השפל שלהם, כאשר היו עבדים במצרים ללא חופש? מי מתגעגע לתקופה שבה התייחסו אליו רע?
אבל בעצם יש כאן משהו שכולנו מכירים מהחיים שלנו, ובמיוחד בגיל ההתבגרות: הפחד מהשינוי והמשיכה למה שמוכר.
כמו כל פעם שאנחנו מתחילים משהו והוא קשה לנו, אנחנו מתגעגעים לאזור הנוחות המוכר והאהוב.
כשבני ישראל היו במצרים החיים שלהם היו קשים, אבל הם היו "פשוטים" מאוד, בלי בחירות קשות או החלטות, כי המצרים החליטו הכל עבורם. פתאום במדבר הם חופשיים, צריכים להתקדם, להשתפר, להתמודד ולהיות אנשים טובים יותר, וזה דורש מאמץ.
זה בדיוק כמו שמחליטים להתחיל משהו חדש כמו להתאמן יותר או להשקיע בלימודים. בהתחלה זה מרגש, אבל מהר מאוד מגיע הרגע שבו פשוט בא לנו לחזור למה שהיה פעם, ל"בטלה" המוכרת, רק כי היא לא דורשת מאיתנו כלום.
התשובה של ה' למשבר: הוא לא רק "נוזף" בהם, אלא עושה שני דברים:
1 הוא נותן למשה עזרה רוחנית (שבעים זקנים שיעזרו לו להנהיג), כדי שיהיה לעם יותר כוח פנימי.
2 הוא נותן להם בשר, כלומר הוא מבין שגם הצרכים הפשוטים שלהם חשובים.
המסר לכולנו בחיי היומיום הוא קודם כל, כשאתם מנסים להתקדם ומרגישים פתאום רצון "לחזור אחורה" לדברים הישנים והפחות טובים, אל תיבהלו, זה טבעי.
כדי לנצח את זה, כדאי למצוא גם חברים או מטרות שנותנים לכם השראה (כמו הזקנים), וגם לזכור שלהתייעץ ולבקש עזרה כאשר מתמודדים עם משבר זה לא מראה על חולשה, אלה על עוצמה
שבת שלום:)
הפרשה נפתחת בציווי לאהרן הכהן להדליק את המנורה: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת".
חז"ל מסבירים שהדלקת נרות היא סמל ייחודי בניגוד למשאבים חומריים אם יש לי תפוח ואני נותן לך חצי, נשארתי עם פחות בעולם הרוח והנפש החוקים שונים לגמרי. כשנר אחד מדליק נר אחר, הנר השני נדלק, אבל הנר הראשון לא הפסיד אפילו פירור מהאור שלו.
לפעמים קל לנו להתכווץ כשאנחנו רואים מישהו אחר מצליח, כאילו ההצלחה שלו באה על חשבוננו. המנורה מלמדת אותנו הפוך:
כשאנחנו מפרגנים, מעבירים ידע, עוזרים לשני להצליח ומפיצים טוב האור של העולם גדל, והאור הפרטי שלנו לא חסר בדבר.
חז"ל מסבירים שהדלקת נרות היא סמל ייחודי בניגוד למשאבים חומריים אם יש לי תפוח ואני נותן לך חצי, נשארתי עם פחות בעולם הרוח והנפש החוקים שונים לגמרי. כשנר אחד מדליק נר אחר, הנר השני נדלק, אבל הנר הראשון לא הפסיד אפילו פירור מהאור שלו.
לפעמים קל לנו להתכווץ כשאנחנו רואים מישהו אחר מצליח, כאילו ההצלחה שלו באה על חשבוננו. המנורה מלמדת אותנו הפוך:
כשאנחנו מפרגנים, מעבירים ידע, עוזרים לשני להצליח ומפיצים טוב האור של העולם גדל, והאור הפרטי שלנו לא חסר בדבר.
מתוך עלון משכן שילה
דבר תורה
מתורת ה"אור החיים" הקדוש רבינו חיים בן עטר זיע"א
בחירה נכונה ומוצלחת!
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם" (במדבר יא, טז-יז).
בפרשת השבוע עומד משה רבינו בפני משימה מורכבת מאוד! המשימה היא: בחירת שבעים זקנים שיישאו עימו בנטל של הנהגת העם. אלא שמשימה כזו יש בה אחריות וסיכונים גדולים - שמא יבחר באדם מרשים בחיצוניותו אך ריק בתוכו, או שמא תטה קרבה משפחתית את הכף לבחור במישהו שאינו מתאים למעמד זה!
וכאן מגלה לנו האור החיים הקדוש זיע"א יסוד רוחני עמוק הטמון במילים "אֶסְפָה לִּי", וכך כתב בנועם קודשו:
"אֶסְפָה לִי - אָמַר תֵּבַת 'לִי' שֶׁיִּתְכַּוֵּן בַּדָּבָר לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְעֵהוּ הַשָּׂטָן בְּזָקֵן שֶׁאֵינוֹ נָכוֹן, וּכְשֶׁיִּהְיֶה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע!"
כלומר, כשנתן ה' למשה את ההוראה "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", מלמד שהקב"ה הציב למשה תנאי והבטחה כאחד: אם האספה תהיה אך ורק "לשמי", מתוך ביטול מוחלט של כל נגיעה אישית ורצון עצמי, הרי שהקב"ה מבטיח למשה שלא תצא תקלה תחת ידו, ומדוע? מפני שמובטחים אנו ששומר ומכוון לשם מצווה - לא ייכשל בדבר רע, ולא יצאו תקלה ומכשול מתחת ידו!
האור החיים הקדוש מלמדנו בזה יסוד גדול ונפלא! כאשר אדם מצליח לזכך את כוונתו ולהפוך אותה אך ורק לשם שמיים באמת, הרי שאדם זה יזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת השומרת עליו מטעויות.
וכאן מתגלה עומק המדרגה של "אין לנו רצון אלא רצון ה'"! משה רבינו נדרש להגיע למצב שבו אין לו שום "רצון" במינוי פלוני או אלמוני, אלא הרצון היחיד שלו יהיה למלא את רצון הבורא בשלימות. במצב כזה האדם הופך לצינור נקי וזך, וממילא כשהצינור נקי, האור האלוקי עובר דרכו ללא עיוותים, והבחירה האנושית הופכת להיות השתקפות מדוייקת של הרצון העליון.
והלקח לחיינו הוא עצום! בכל צומת דרכים, בכל החלטה חינוכית או אישית, המאמץ העיקרי אינו רק בניתוח של הנתונים והעובדות, אלא בזיכוך הכוונה. כשאדם עוצר ואומר: "ריבונו של עולם, אני מבטל את רצוני, ורוצה אני רק את מה שאתה חפץ בו", הוא מושך על עצמו הגנה מיוחדת מאת ה' מפני טעויות ומפני בחירה או החלטה לא נכונה.
דבר תורה
מתורת ה"אור החיים" הקדוש רבינו חיים בן עטר זיע"א
בחירה נכונה ומוצלחת!
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם" (במדבר יא, טז-יז).
בפרשת השבוע עומד משה רבינו בפני משימה מורכבת מאוד! המשימה היא: בחירת שבעים זקנים שיישאו עימו בנטל של הנהגת העם. אלא שמשימה כזו יש בה אחריות וסיכונים גדולים - שמא יבחר באדם מרשים בחיצוניותו אך ריק בתוכו, או שמא תטה קרבה משפחתית את הכף לבחור במישהו שאינו מתאים למעמד זה!
וכאן מגלה לנו האור החיים הקדוש זיע"א יסוד רוחני עמוק הטמון במילים "אֶסְפָה לִּי", וכך כתב בנועם קודשו:
"אֶסְפָה לִי - אָמַר תֵּבַת 'לִי' שֶׁיִּתְכַּוֵּן בַּדָּבָר לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְעֵהוּ הַשָּׂטָן בְּזָקֵן שֶׁאֵינוֹ נָכוֹן, וּכְשֶׁיִּהְיֶה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע!"
כלומר, כשנתן ה' למשה את ההוראה "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", מלמד שהקב"ה הציב למשה תנאי והבטחה כאחד: אם האספה תהיה אך ורק "לשמי", מתוך ביטול מוחלט של כל נגיעה אישית ורצון עצמי, הרי שהקב"ה מבטיח למשה שלא תצא תקלה תחת ידו, ומדוע? מפני שמובטחים אנו ששומר ומכוון לשם מצווה - לא ייכשל בדבר רע, ולא יצאו תקלה ומכשול מתחת ידו!
האור החיים הקדוש מלמדנו בזה יסוד גדול ונפלא! כאשר אדם מצליח לזכך את כוונתו ולהפוך אותה אך ורק לשם שמיים באמת, הרי שאדם זה יזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת השומרת עליו מטעויות.
וכאן מתגלה עומק המדרגה של "אין לנו רצון אלא רצון ה'"! משה רבינו נדרש להגיע למצב שבו אין לו שום "רצון" במינוי פלוני או אלמוני, אלא הרצון היחיד שלו יהיה למלא את רצון הבורא בשלימות. במצב כזה האדם הופך לצינור נקי וזך, וממילא כשהצינור נקי, האור האלוקי עובר דרכו ללא עיוותים, והבחירה האנושית הופכת להיות השתקפות מדוייקת של הרצון העליון.
והלקח לחיינו הוא עצום! בכל צומת דרכים, בכל החלטה חינוכית או אישית, המאמץ העיקרי אינו רק בניתוח של הנתונים והעובדות, אלא בזיכוך הכוונה. כשאדם עוצר ואומר: "ריבונו של עולם, אני מבטל את רצוני, ורוצה אני רק את מה שאתה חפץ בו", הוא מושך על עצמו הגנה מיוחדת מאת ה' מפני טעויות ומפני בחירה או החלטה לא נכונה.
השבת פרשת, "בהעלותך".
איכר אחד ביקש מבנו הצעיר להעביר אלומת חיטים גדולה מן השדה אל האסם.
הבן ניסה להרים לבדו והתמוטט.
הוא התאמץ שוב ושוב, הזיע, כעס, ולבסוף ישב מיואש בצד הדרך.
עבר שם אביו ושאל:
מדוע אינך מצליח?
ענה הבן:
המשא כבד מדי בשבילי.
חייך האב ואמר:
נכון. אבל יש עוד דבר שלא השתמשת בו.
מהו?
בי.
כאשר שניהם הרימו יחד המשא נעשה קל בהרבה.
בפרשה אומר משה רבנו:
לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה
משה רבנו, גדול הנביאים, האיש שהוציא את ישראל ממצרים וקרע להם את הים מגיע לרגע של קושי ואומר: איני יכול לבד.
זהו לימוד עצום:
גם האדם הגדול ביותר אינו צריך לשאת הכול לבדו.
לפעמים אדם חושב שאם יבקש עזרה זה סימן לחולשה.
אבל התורה מלמדת להפך:
היכולת לומר קשה לי היא מעלה של אמת וענווה.
ולכן הקב"ה מצווה את משה לאסוף שבעים זקנים שיישאו עמו בעול ההנהגה.
מנהיג אמיתי אינו מנסה לעשות הכול לבד אלא יודע לשתף, להאציל סמכויות ולבנות אנשים נוספים.
יש משאות שאדם לא נועד לשאת לבדו:
דאגות, חינוך, פרנסה, התמודדויות נפשיות ורוחניות.
כשאדם משתף אדם קרוב, חבר, רב או בן משפחה המשא אינו נעלם, אבל הוא נעשה אפשרי.
יהי רצון שנדע לשאת בעול עם חברינו, לעזור זה לזה, ולא להשאיר אדם לבדו תחת משאו.
שבת שלום לכל משתמשי סטיפס
נהוראישל'ה.
איכר אחד ביקש מבנו הצעיר להעביר אלומת חיטים גדולה מן השדה אל האסם.
הבן ניסה להרים לבדו והתמוטט.
הוא התאמץ שוב ושוב, הזיע, כעס, ולבסוף ישב מיואש בצד הדרך.
עבר שם אביו ושאל:
מדוע אינך מצליח?
ענה הבן:
המשא כבד מדי בשבילי.
חייך האב ואמר:
נכון. אבל יש עוד דבר שלא השתמשת בו.
מהו?
בי.
כאשר שניהם הרימו יחד המשא נעשה קל בהרבה.
בפרשה אומר משה רבנו:
לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה
משה רבנו, גדול הנביאים, האיש שהוציא את ישראל ממצרים וקרע להם את הים מגיע לרגע של קושי ואומר: איני יכול לבד.
זהו לימוד עצום:
גם האדם הגדול ביותר אינו צריך לשאת הכול לבדו.
לפעמים אדם חושב שאם יבקש עזרה זה סימן לחולשה.
אבל התורה מלמדת להפך:
היכולת לומר קשה לי היא מעלה של אמת וענווה.
ולכן הקב"ה מצווה את משה לאסוף שבעים זקנים שיישאו עמו בעול ההנהגה.
מנהיג אמיתי אינו מנסה לעשות הכול לבד אלא יודע לשתף, להאציל סמכויות ולבנות אנשים נוספים.
יש משאות שאדם לא נועד לשאת לבדו:
דאגות, חינוך, פרנסה, התמודדויות נפשיות ורוחניות.
כשאדם משתף אדם קרוב, חבר, רב או בן משפחה המשא אינו נעלם, אבל הוא נעשה אפשרי.
יהי רצון שנדע לשאת בעול עם חברינו, לעזור זה לזה, ולא להשאיר אדם לבדו תחת משאו.
שבת שלום לכל משתמשי סטיפס
נהוראישל'ה.
*פרשת השבוע פרשת בהעלותך *
> *"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי ה' "* (במדבר י"א, א')
בפרשה שלנו עם ישראל מתלונן במדבר.
רש"י מסביר את הסיבה לתלונות:
> *"אֵין מִתְאוֹנְנִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲלִילָה, מְבַקְּשִׁים עֲלִילָה הָאֵיךְ לִפְרֹשׁ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם"* (רש"י, במדבר י"א, א')
בני ישראל חיו במדבר מוקפים בניסים, ענני כבוד שמרו עליהם, באר מים ליוותה אותם, והם אכלו מן שירד מהשמיים.
ובכל זאת רש"י מסביר שהם "ביקשו עלילה", כלומר חיפשו בכוונה פגמים כדי להתלונן.
אם היינו פוגשים אדם מאותו דור במדבר, ומספרים לו על תנאי החיים שלנו כיום: בית, אוכל, משפחה, חברים, טלפונים, תחבורה וכו', והיינו אומרים לו שעם כל זה אנחנו עדיין מסתובבים עצובים ומתלוננים, הוא היה מתפלא: על מה יש לכם להתלונן?
אך גם היום אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים:
"אם רק היה לי עוד קצת כסף..."
"אם רק הייתי נראית יותר..."
"אם רק החיים שלי היו כמו..."
ואנחנו לא שמים לב שאנחנו מתלוננים על בורא עולם ועל החיים שהוא נתן לנו.
המשנה במסכת ברכות מסבירה כיצד לנהוג:
> *"חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"* (משנה, ברכות ט', ה')
והגמרא מבארת:
> *"אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבּוֹלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה"* (תלמוד בבלי, ברכות ס:)
הגמרא מסבירה שכשאדם יודע ומאמין שהכל מגיע בהשגחה פרטית מבורא עולם, הוא מסוגל לקבל כל סיטואציה בחיים בשמחה וברוגע. שהרי הוא מבין שגם הניסיונות, העיכובים או הדברים שלא מסתדרים קרו לטובתו.
רבנו בחיי מבאר את דרגת הבוטח:
> *"כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד מִן הַבּוֹטְחִים: לֹא הִשְׁכַּמְתִּי מֵעוֹלָם בְּעִנְיָן וְהִתְאַוֵּיתִי לְזוּלָתוֹ."* (חובות הלבבות, שער הביטחון, פרק ז')
אותו חסיד הגיע למדרגה גבוהה של אמונה וביטחון, עד שמעולם הוא לא קם בבוקר ורצה מציאות אחרת ממה שבורא עולם נתן לו.
ככל שנשים לב לחסדים ולטובות שבורא עולם עושה איתנו בכל רגע,
באופן אוטומטי אנחנו נפסיק להתלונן ונתחיל להודות לבורא עולם.
וכך נקיים את הפסוק:
> *"טוֹב לְהֹדוֹת לה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן"* (תהילים צ"ב, ב')
שבת שלום
----------------------
> *אמונתי בך *
https://emunati-becha.my.canva.site/
> *"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי ה' "* (במדבר י"א, א')
בפרשה שלנו עם ישראל מתלונן במדבר.
רש"י מסביר את הסיבה לתלונות:
> *"אֵין מִתְאוֹנְנִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲלִילָה, מְבַקְּשִׁים עֲלִילָה הָאֵיךְ לִפְרֹשׁ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם"* (רש"י, במדבר י"א, א')
בני ישראל חיו במדבר מוקפים בניסים, ענני כבוד שמרו עליהם, באר מים ליוותה אותם, והם אכלו מן שירד מהשמיים.
ובכל זאת רש"י מסביר שהם "ביקשו עלילה", כלומר חיפשו בכוונה פגמים כדי להתלונן.
אם היינו פוגשים אדם מאותו דור במדבר, ומספרים לו על תנאי החיים שלנו כיום: בית, אוכל, משפחה, חברים, טלפונים, תחבורה וכו', והיינו אומרים לו שעם כל זה אנחנו עדיין מסתובבים עצובים ומתלוננים, הוא היה מתפלא: על מה יש לכם להתלונן?
אך גם היום אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים:
"אם רק היה לי עוד קצת כסף..."
"אם רק הייתי נראית יותר..."
"אם רק החיים שלי היו כמו..."
ואנחנו לא שמים לב שאנחנו מתלוננים על בורא עולם ועל החיים שהוא נתן לנו.
המשנה במסכת ברכות מסבירה כיצד לנהוג:
> *"חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"* (משנה, ברכות ט', ה')
והגמרא מבארת:
> *"אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבּוֹלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה"* (תלמוד בבלי, ברכות ס:)
הגמרא מסבירה שכשאדם יודע ומאמין שהכל מגיע בהשגחה פרטית מבורא עולם, הוא מסוגל לקבל כל סיטואציה בחיים בשמחה וברוגע. שהרי הוא מבין שגם הניסיונות, העיכובים או הדברים שלא מסתדרים קרו לטובתו.
רבנו בחיי מבאר את דרגת הבוטח:
> *"כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד מִן הַבּוֹטְחִים: לֹא הִשְׁכַּמְתִּי מֵעוֹלָם בְּעִנְיָן וְהִתְאַוֵּיתִי לְזוּלָתוֹ."* (חובות הלבבות, שער הביטחון, פרק ז')
אותו חסיד הגיע למדרגה גבוהה של אמונה וביטחון, עד שמעולם הוא לא קם בבוקר ורצה מציאות אחרת ממה שבורא עולם נתן לו.
ככל שנשים לב לחסדים ולטובות שבורא עולם עושה איתנו בכל רגע,
באופן אוטומטי אנחנו נפסיק להתלונן ונתחיל להודות לבורא עולם.
וכך נקיים את הפסוק:
> *"טוֹב לְהֹדוֹת לה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן"* (תהילים צ"ב, ב')
שבת שלום
----------------------
> *אמונתי בך *
https://emunati-becha.my.canva.site/