ביקשו לומר דבר תורה לשבת איזה דבר תורה כדאי לי לומר?

שאין אלוהים

סתם איש איש באמונתו

פרשת השבוע ואולי סיפור קטן עם מסר

בפרשת ראה כתוב "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" ורש"י מסביר שמדובר על המעמד שהיה בהר גרזים ובהר עיבל שחצי עם ישראל עמדו על הר גרזים ששם אמרו את הברכה והחצי השני של עם ישראל שהיה על הר עיבל ששם אמרו את הקללה והלווים היו בעמק
לכאורה צריך להבין מה כל הסיפור הזה שצריך לשים את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל? למה לא פשוט להגיד לעם ישראל שיש ברכה ויש קללה? למה צריך לשים את זה על ההרים? מה המשמעות של זה?
אם נדייק מהפסוק הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הברכה ואת הקללה והוא נותן לנו את האופציה לבחור בין הברכה לקללה ואפשר גם לומר שמה שכתוב על הכניסה לארץ "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" המילים "הלא המה" באות להזכיר לנו את אברהם אבינו שנכנס לארץ ושאנחנו כבר מכירים את המקום הזה מהאבות הקדושים והסיבה לזה היא בזכות הברכות שהיו לאבות הקדושים כשהם היו בארץ כמו שכתוב על אברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" אז ממילא אצל עם ישראל גם כן הברכות והקללות מיד מתחברות אל השורש של אברהם אבינו שעליו נאמר "הרי הברכות מסורות לך"
כלומר כל המציאות הזאת של הברכה והקללה נמסרה לנו וזה בא להעצים את המשמעות של המעשים שלנו כי המעשים שלנו קובעים את ההנהגה האלוקית שתהיה איתנו ומכאן יוצא שאסור לנו לחשוב שאם נתנהג איך שבא לנו ויקרה לנו משהו לא טוב חס וחלילה אז שמהשמיים עשו לנו את זה אלא זה כתוצאה מהמעשים שבחרנו בעצמנו כמו שאדם יגע באש והוא יקבל כוויה זה לא שהאש מענישה אותו אלא זאת המציאות
ועכשיו צריך להבין מה העניין של ההרים האלה? אפשר לומר שהדבר הזה מתבאר מהמשך הפסוקים שהתורה ישר עוברת לציווי להשמיד עבודה זרה מארץ ישראל "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" ואנחנו רואים שכאן מוזכר שעובדי עבודה זרה היו עובדים את האלוהים שלהם על ההרים הרמים
אנחנו רואים את זה במציאות שלנו שהר גבוה גורם להתפלאות כי ההר משדר עוצמה והוא מבטא כביכול חיבור לאיזה משהו מעבר מעין אלוהות וזה גורם לאיזושהי יראה ועובדי עבודה זרה טעו ולא כיוונו את העצומה של ההר לקדוש ברוך הוא אלא הם יחסו את האלוהות להר עצמו כלומר הם עבדו את הרובד הגלוי
לעומת זאת אצל עם ישראל זה לא ככה כי אצלנו ההתפלאות היא לא לגביי ההר עצמו אלא כלפי הקדוש ברוך הוא בגלל שאין לנו שום דרך לתפוס את הגדלות של הקדוש ברוך הוא והעולם הגשמי הוא כביכול מעין צל ודימוי אל השורש העליון וכשאנחנו רואים את הבריאה המופלאה זה יכול לעורר בנו רגש שיחבר אותנו בצורה כזאת או אחרת אל הקדוש ברוך הוא וזה הכח של ההר בפרט והטבע בכלל
בעצם עכשיו מובן למה הקדוש ברוך הוא אמר לנו לשים את הברכה והקללה על ההרים כי הברכה והקללה הם שתי נקודות החיבור שלנו לקדוש ברוך הוא על ידי הכח הרוחני שיש במעשים שלנו כמו שאמרנו מקודם וצריך לשים את הברכה והקללה על ההרים כדי שנשתמש בהם כנקודת חיבור למה שמעבר למציאות הזאת כדי שנצליח להתחבר לקדוש ברוך הוא כמו שהנביא אומר "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" וזאת המשמעות הגדולה של המציאות הגשמית שנבראה

שבעזרת השם נזכה לראות את הרובד הרוחני בכל המציאות הגשמית ושנזכה להתקרב ולדבוק בקדוש ברוך הוא בדבקות שלמה ובע"ה נזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:

בנים אתם לה'
הגאון חכם שלום כהן זצ"ל
ראש ישיבת פורת יוסף ונשיא מועצת חכמי התורה

"בָּנִים אַתֶּם לַיי אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א).

הקב"ה מצווה אותנו שלא ננהג ככל הגויים בשעת צער, שהם רגילים לפצוע את עצמם כאשר קורה להם איזה אסון. ובספר ויקרא (יט, כח) נאמר "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם", ורש"י שם פירש: "שכן דרכן של אמוריים, להיות משרטין בשרם כשמת להם מת", ולכך אף בזמן שהאדם שרוי בצער גדול, ואָבֵל על פטירת קרוביו, הקב"ה פונה אלינו ואומר: אתם לא כשאר האומות, אלא בנים אתם לה' אלוקיכם!

אלא שמצינו בגמרא (סנהדרין סח) שכאשר רבי אליעזר נפטר והיו נושאין את מיטתו לקבורה, רבי עקיבא היה בצער גדול, והוא היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ! ופתח עליו בהספד ואמר: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן". והקשו שם התוספות, איך רבי עקיבא היה מכה בבשרו עד שדמו שותת? והרי הוא עובר בכך על הציווי שאמרה תורה "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא יט, כח)?!

ותירצו התוספות שרבי עקיבא עשה כך משום צערו על התורה, וכמו שאמר "הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן". וצריך ביאור בדבריהם, מדוע כשמצטער על התורה זה מותר?

ויש לבאר לפי מה שכתב הספורנו על הפסוק "בָּנִים אַתֶּם לַיי אֱ-לֹהֵיכֶם", וזה לשונו: "שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב. לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת". עד כאן לשונו. והיינו שכאשר האדם זוכר שהוא בן לה' יתברך, אם כן גם אם נחסר ממנו כעת איזה קרוב, אין ראוי להתאבל עליו באבלות מרובה, כל זמן שאביו שבשמים חי וקיים לנצח, ואם הוא מתאבל ומצטער ביותר, הריהו מראה בזאת שאינו קשור עם הבורא יתברך!

הקרבה לה' ולתורתו
אומנם מתי אנחנו נקראים בנים לה' יתברך? דווקא כאשר אנו יושבים ועוסקים בתורה, וכמו שביאר הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו רוח חיים (פ"ב מ"א), שאדם העוסק בתורה, קרבתו לקב"ה היא כמו של בן, ואילו בשאר קיום המצוות הוא כעבד, וכמו שאנו אומרים בתפילה "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך", עד כאן דבריו. והיינו שיש בעבודת ה' שני חלקים, ישנו חלק העבדות של היהודי בקיום המצוות, וישנו לימוד התורה שבזה האדם חשוב כבן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה ע: ועיין עוד בשמות רבה פ"א ג') על הפסוק "כִּי יְיָ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב, ו), משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. וברש"י שם פירש שכך חוכמה שהיא לאוהביו של מקום, נתנה להם מפיו, ולא מאוצר אחר. והיינו שחוכמת התורה שמורה לאוהביו של המלך - אלו בני ישראל הנחשבים בנים למקום.

ועל פי זה מבואר מה שמצינו בגמרא (הוריות יג.) שדרשו חז"ל על התורה את הפסוק "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" (משלי ג, טו), ואמרו שהיא יקרה (יותר) מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (שמילים אלו נרמזות במילה - פנינים), והיינו שמעלת כהן גדול היא השיא שבבני ישראל, אבל הלומד תורה חשוב הוא ממנו! וביארו התוספות (ע"ז ג.) שדווקא ישראל שעוסק בתורה גדול הוא יותר מכהן גדול, אך הגוי שעוסק בתורה אינו אלא ככהן גדול. והביאור בזה הוא כמו שכתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין, שכאשר היהודי יושב ולומד הרי הוא כבן, ולכך הוא חשוב יותר מכהן גדול, שהוא שייך לחלק העבודה, ואינו אלא כעבד, אבל גוי שיושב ועוסק בתורה אינו מקבל חשיבות של בן, ולכל היותר הריהו כעבד, ולכך אמרה הגמרא שהוא ככהן גדול ולא יותר.

ולפי זה אפשר לבאר שכאשר חסר לאדם בתורה, הרי שחסר לו בקרבה לה' יתברך, חסר לו ב'בָּנִים אַתֶּם', וכמו שמובא שם שכאשר נכנסו חכמים לרבי אליעזר לפני פטירתו, רבי אליעזר הקפיד עליהם שלא באו אצלו ללמוד תורה, ולרבי עקיבא אמר שמיתתו תהיה קשה משלהם, וברש"י שם: "מפני שליבך פתוח כולם, ואילו שימשתני היית למד תורה הרבה". ואחרי ששמע זאת רבי עקיבא, הרגיש בפטירתו שהוא חיסר הרבה ממה שיכול היה להשיג בקרבת ה', ועל זה הצטער הרבה. וזהו שאומרים התוספות שבשביל התורה היה עושה כן, והיינו שהיה בוכה ומצטער על החיסרון בתורה ובקרבת ה', ועל זה ודאי שראוי לו לאדם לבכות ולצער עצמו הרבה.

היא אומרת לו "אתה זקוק לאכילה?! הרי אכלת שבוע שלם?!" אבל הוא טוען ובצדק, "מה שהיה היה, כעת אני רעב!!"

לימוד התורה מתוך צמא
אחד מהתנאים ללימוד התורה שיהיה הלימוד מתוך חשק רב, ואמרו רבותינו במסכת אבות (א, ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם". וכתב החסיד יעב"ץ בביאורו: "אל תאמר אלו האנשים כבר שמעתים פעמים רבות, ואיני נצרך לדקדק בדבריהם אלא לקבלם ולהאמינם, אלא הוי שותה בצמא כאילו לא שמעתם מימיך, ודקדק בדבריהם עד שיתיישבו בשכלך".

מבואר בדבריו שעל האדם להיות צמא לתורה. הצמא אף פעם אינו מסתפק במה ששתה אתמול, הוא זקוק כעת למים, כך על האדם להרגיש כלפי התורה. החושק בדברי תורה מדקדק בלימודו, מתוך אכפתיות, ואינו מקבל את הדברים כמות שהם.

וזה מה שאמרו חז"ל בגמרא בברכות, שדרש רבי יהודה על הפסוק "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם", וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל? והלוא אותו יום בסוף ארבעים שנה היה?! אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני. וכן אמרו רבותינו "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם"- בכל יום יהיו בעיניך כחדשים - תלמד בחשק בשמחה וברצון כדבר חדש שלא שמעת מעולם.

ומה הביאור בזה? אדם היה בבית מלון שבוע, ובאותו שבוע פיטם את עצמו באוכל, "וָאֶכֹל וָאֶשְׂבַּע וָדָשָׁן". אחר כך חזר לביתו, ובערב הוא כבר מחכה שאשתו תכין לו ארוחת ערב, והיא אומרת לו "אתה זקוק לאכילה?! הרי אכלת שבוע שלם?!" אבל הוא טוען ובצדק, "מה שהיה היה, כעת אני רעב!!" כך עלינו להרגיש כלפי התורה.

מתי נעשו ישראל לעם?
בסוף פרשת כי תבוא נאמר: "וְלֹא-נָתַן יְיָ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". וברש"י שם: "שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב 'וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי' (דברים לא, ט). באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו. ומה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנו יום מחר לא לכם ניתנה. לנו ניתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו'. היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".

כלומר בשעת מתן תורה, אף שקיבלו עליהם את התורה בשמחה ואמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", עדיין אין זו ראיה, כיוון שהייתה התורה חדשה לפניהם. אכן כעת, לאחר 40 שנה, כשראה שהם עדיין דבוקים בתורה, שמח ושיבחם על כך, וזהו שאמרה הגמרא "ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני". זהו מה שהקב"ה דורש מאיתנו, צימאון לתורה.

וכעת, שאנו נמצאים לפני חודש אלול, ואנו רוצים להתקרב לה' יתברך ולהכין עצמנו למשפט, כמה שנרגיש יותר את החיסרון בקרבת ה', את החיסרון ב"אֲנִי לְדוֹדִי", כך נזכה יותר ל"דוֹדִי לִי", שה' יתברך ישפיע עלינו יותר קרבה ויותר סייעתא דשמיא!

(דברי שלום - תור הזהב)

פרשת השבוע פרשת ראה

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו)

יש דיון רחב ביהדות לגבי השאלה האם יש לנו בחירה חופשית.
כלומר, האם יש לנו שליטה על המעשים שלנו, או שהכל כבר קבוע מראש?

ועל כך כותב הרמב"ם:
"רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ" (רמב"ם, הלכות תשובה ה', א')

כלומר, כשאנחנו רואים אדם צדיק שהולך בדרך הטובה, אל לנו לחשוב שכך הוא נולד ושזה האופי שלו.
אלא ודאי שהייתה לו בחירה, והוא בחר ללכת בדרך הנכונה.

המשנה במסכת אבות אומרת:
"הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" (אבות ג', ט"ו)

הכל צפוי, כלומר בורא עולם יודע מראש מה יעשה האדם.
והרשות נתונה, כלומר עדיין ניתנה לאדם בחירה חופשית.

וקשה להבין זאת, שהרי אם בורא עולם יודע מראש מה אבחר, כיצד מתבטאת הבחירה שלי?

הרב זמיר כהן מסביר זאת במשל מדהים:
בסוף שנת הלימודים של כיתה ח' הוחלט בהנהלה לקיים מבחן מסכם, ומי שיקבל 100 במבחן יקבל פרס כספי.
המורה, שמכיר היטב את תלמידיו, ידע מראש מי יתאמץ ויצליח ומי יתייאש. ובליבו ידע שתלמיד פלוני יקבל 100, ואכן כך היה.

ולכן אותו תלמיד הרוויח את הפרס ביושר, שהרי הוא זה שהתאמץ והשקיע.
הידיעה המוקדמת של המורה לא הכריחה את התלמיד להצליח, אלא רק חזתה את העתיד.

כך גם במצוות ובמעשים טובים שאנחנו עושים: הידיעה של בורא עולם אינה גוזלת מאיתנו את הבחירה.
אמנם הוא יודע מראש שנתגבר על היצר ונצליח לשמור שבת, להניח תפילין, לשמור כשרות, צניעות וכדומה.
ואפילו עם הידיעה המוקדמת הזו, מגיע לנו שכר על מעשינו.

ואם עדיין קשה לנו להבין זאת, מסביר הרמב"ם:
"שֶׁמָּא תֹּאמַר וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה... אִם יֵדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק... צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר... וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא... כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אָמַר: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְרָכָי"... אֲבָל נֵדַע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ. (רמב"ם, הלכות תשובה ה', ה')

הידיעה של בורא עולם אינה דומה לידיעה שלנו. כשאנחנו יודעים משהו, זה מכיוון שהדבר קרה בעבר.
אצל בורא עולם הידיעה היא מעל לזמן ואינה סותרת את האחריות שלנו לבחור בטוב.

שבת שלום.