ביקשו לומר דבר תורה לשבת איזה דבר תורה כדאי לי לומר?

בפרשת כי תצא כתוב "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" והתורה מפרטת את זה "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" כלומר אם מישהו נטמא הוא צריך לצאת מחוץ למחנה של הצבא ובערב הוא יטהר ויחזור למחנה" וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" כלומר לשמור על היגיינה במחנה ולכסות את הצרכים ולא להשאיר אותם ככה גלויים
התורה מנמקת למה יש את שני הצוויים האלה "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" כלומר יש קדושה עצומה כי השכינה ממש שורה בתוך מחנה הצבא של עם ישראל והרמב"ם מסביר שהציווים האלה באים כדי להחדיר בלוחמים שמחנה הצבא הוא ממש כמו בית המקדש וצריך לכבד את המקום
הרמב"ן מוסיף לדברי הרמב"ם ואומר שהציווים לא סתם באים לומר לנו שמחנה הצבא קדוש וצריך להתנהג בכבוד אלא הם באים כדי שהלב של הלוחמים יהיה מחובר לקדוש ברוך הוא כדי להחדיר בלוחמים את התודעה שהקדוש ברוך הוא ממש נמצא איתנו בקרב ולמרות כל הנשקים- בסוף הכל מסתכם בקדוש ברוך הוא שהוא גורם לנו להצליח ולנצח בקרב (*חשוב לציין שחייב לעשות מקסימום השתדלות גם מעצמנו*)
בעצם יוצא שהרמב"ן בא לומר לנו שהאדם צריך לבטוח בקדוש ברוך הוא בלב שלם בצורה גמורה ומלאה ולמוסר את כל כולו לקדוש ברוך הוא
אנחנו יודעים בחיים שלנו שמתי שאנחנו יושבים בסבבה ופותחים ספר באמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא אנחנו מרגישים "שאין עוד מלבדו!" ופתאום יש לנו ניסיונות ודווקא שם זאת באמת נקודת המבחן ושם אנחנו רואים את הפער בין השכל לרגש אם אנחנו באמת מאמינים ובוטחים בו או שזה רק משפטים יפים
כשאדם יוצא לשדה קרב זה רגע של מבחן יש שדה קרב בעולם הפרנסה שדה קרב בתחומי הבריאות וגם שדה קרב במלחמה ובשדה הקרב יש מבחן לנקודת האמונה
איפה נקודה שיוצרת את הנקודה בין השכל לרגש? מה חוסם את התורה שתחלחל אל הלב שלנו ולא שתהיה רק בשכל? התשובה לדבר - " הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" שהאיש הזה לא יוצא למלחמה וחז"ל אומרים לנו שאותו איש זה מי שמדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש
בפשט הכוונה היא אפילו לעבירה קלה אבל בעומק העניין תפילין של ראש באות לבטא את האור והקדושה שבמחשבות ותפילין של יד באות לבטא את באור שנכנס ללב של האדם
הפסוק אומר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" אדם שיש לו "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" כלומר הידע עצמו בלימוד תורה ואין לו "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" כלומר שהוא לא מכניס את זה אל הלב שלו - זה אדם שיפחד במלחמה כי הוא יודע לצטט אבל זה לא חי אצלו זה לא בלב שלו והשאלה היא איך עושים את הפעולה של "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"?
התשובה לדבר זה בדיוק מה שהתורה מצווה כאן בפרשה על החיילים שיוצאים למלחמה - "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" כמו שאמרנו ברמב"ן שאנחנו צריכים להתנהג בקדושה - כדי שיהיה לנו לב מחובר לקדוש ברוך הוא
ומהי ההתנהגות הזאת? להכין "כלים" ראוים לנשמה הקדושה כדי שהקודש ברוך הוא יאיר עלינו אור גדול והכנת הכלים לנשמה מתבטאים בשלושה רבדים
גוף - כמו שאמרנו בהתחלה לשמור על היגיינה ולהיות נקי וכשאנחנו שומרים על זה זה גם מבטא את זה שאנחנו לא בהמיים אלא במדרגה גבוה יותר
נפש - כמו שאמרנו בהתחלה לשמור על דברי עריות שהיא בעצם עיקר התאוותנות החומרית וזה גם מתייחס לשאר מיני התאוות החומריות
הרוח - המדרש אומר שמה שמוזכר בפסוק "עֶרְוַת דָּבָר" המילת דבר הכוונה ללשון הרע ולשון הרע קשור לכל המידות הבין אישיות כי כשאדם מדבר לשון הרע זה ביטוי לאיזשהו פגם ביחסים עם שאר בני האדם בגלל שהוא מחפש לראות את הרע באחרים וצריך לתקן את זה
תיקון שלושת הרבדים האלה הם תיקון האדם ומתוך התיקון הזה כשאנחנו נעסוק בתורה בשכל - הדברים יכנסו גם ללב כי הנשמה תאיר בתוכינו באור עצום ועליון ועל ידי כך נוכל לקיים את מה שכתוב "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"

שבעזרת השם נזכה לדבוק בקדוש ברוך הוא דבקות גמורה ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:

פרשת תרומה נפתחת בהוראה: "ויקחו לי תרומה" לבניית המשכן. זה נשמע מוזר. האם לא היה צריך לומר "וייתנו לי תרומה"?

ההסבר הוא שנתינה למטרה הנכונה ולמקבל הראוי גם היא סוג של לקיחה. הכסף נמצא בידינו באופן זמני, אבל המעשים הטובים הם נצחיים. כך יוצא שנתינת מתנה נרשמת לזכותנו, והופכת לקניין ששייך לנו. כפי שאמר פעם מישהו חכם: "כל מה שיש לי באמת, הוא מה שכבר נתתי."

ובאמת, אחת ההנאות הגדולות ביותר בחיים היא הנתינה. ה'מאפיין' הבסיסי ביותר בהנהגתו של האלוקים הוא הנתינה, ולכן, ההתדמות שלנו לאלוקים על ידי הנתינה היא אחד מהביטויים הרוחניים הנעלים ביותר.

פרשה זו מגלה לנו גם מהו המפתח לנתינה נכונה: הנתינה צריכה להיעשות מכל הלב. המדרש אומר שבצלאל, אדריכל המשכן, היה מסוגל לזהות את כוונת התורמים. בדרך זו הוא קבע כיצד ישתמשו בכל תרומה במשכן. לדוגמא, כשמישהו תרם מתוך כוונה טהורה, התרומה שלו שימשה עבור ארון הקודש. לעומת זאת, אם מישהו תרם מתוך צרות עין, תרומתו שימשה לאדנים התומכים את קירות המשכן.

אפילו היום, כשאנחנו נותנים כסף לבית כנסת, אנחנו לא יודעים כיצד ישתמשו בו. אבל אם אנחנו נותנים אותו מתוך כוונה נכונה, נוכל להיות בטוחים שהוא ישמש בדרך הטובה ביותר.

אה אופס כי תצא עכשיו

מתוך עלון משכן שילה

דבר תורה: מי לצדך?

מתורת ה"אור החיים" הקדוש
רבינו חיים בן עטר זיע"א

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׁנואָה... וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹור לַשְּׁנִיאָה" (דברים כא, טו).

פרשתנו התורה עוסקת בדיני ירושה של אדם שיש לו שתי נשים - אחת אהובה ואחת שנואה, והתורה קובעת כלל ברור: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו... לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶּן הַשְּׁנוּאָה הַבְּכֹר". אלא שהמילים המופיעות בפסוק לפני כן מעוררות תמיהה, כי שם נאמר: "וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹור לַשְּׁנִיאָה", ומשמע שהתורה מדברת כאן בלשון ודאית, כאילו ברור מאליו שהאישה השנואה היא זו שתלד ראשונה ותזכה בבן הבכור, ולכאורה כיצד התורה קובעת זאת מראש כעובדה גמורה וברורה?

על שאלה זו משיב רבינו חיים בן עטר זצ"ל ביסוד רוחני עצום, וכך כתב:

"וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹור לַשְּׁנִיאָה אָמַר הַכָּתוּב בְּדֶרֶךְ וַדָּאִית, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (בראשית כט, לא): וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׁנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, כִּי ה' יִרְאֶה בִּנְשְׁבָרֵי לֵב לְסָמְכָם".

כלומר, הקב"ה הטביע בחוקי ההנהגה של העולם חוק בל יעבור, שהוא תמיד נמצא בצד של החלש והנרדף, ולכן כאשר אישה מרגישה דחויה, שנואה או פגועה, דמעותיה ותפילותיה בוקעות רקיעים, כפי שמצאנו אצל לאה אימנו: "וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׁנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ", ואז הבורא כביכול מתערב ובוחר לעמוד לצדו של החלש והמושפל, ואף דוד המלך אמר כן (תהילים לד, יט): "קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ". לכן התורה קובעת בוודאות שהבן הבכור יהיה לשנואה, כי ה' יסייע לה להקדים את יריבתה.

והלקח לנו לחיי היומיום: לא להתייאש מרגעים של חולשה ואי הצלחה, שהרי לפעמים אנו מרגישים בעמדת נחיתות - בעבודה, במשפחה, בלימודים, ואז נדמה לנו שהאנשים האהובים והחזקים תמיד ינצחו, אך דברי רבינו האור החיים הקדוש מזכירים לנו שדווקא כשאנו נמצאים במקום הכואב והחלש, השגחת ה' קרובה אלינו יותר מאי פעם, ואדרבה - החולשה שלנו היא לפעמים המפתח לפתיחת שערים עליונים ולסייעתא דשמיא!

פרשת השבוע פרשת כי תצא

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כ"א, י')

בפרשה שלנו התורה מסבירה לנו על יציאה למלחמה.
חז"ל מסבירים שהמלחמה הזו אינה רק מול צבא בשדה הקרב, אלא גם המלחמה היומיומית שלנו מול היצר הרע.

וכך מסביר רבנו בחיי:
"וְעַל דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל יֵשׁ בְּפָרָשָׁה זוֹ הִתְעוֹרְרוּת וְרֶמֶז עַל יֵצֶר הָרַע, כִּי הַיֵּצֶר הָרַע מַשְׂטִין הָאָדָם וּמַחֲטִיאוֹ תָּמִיד, וּבָא אֵלָיו בְּדִמְיוֹן אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר לְהַטְעוֹתוֹ וּלְהַכְשִׁילוֹ בְּכָל תַּאֲווֹת הָעוֹלָם. וְזֶהוּ לְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ: "לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע" (רבנו בחיי, דברים כ"א, י"ג)

היצר הרע הוא האויב הפנימי שלנו. הוא דוחף אותנו למחשבות שליליות, לייאוש ולחוסר אמונה, והקרב מולו אינו נגמר ביום אחד.

הגמרא במסכת סוכה מתארת את הקושי העצום במלחמה הזו:
"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם... וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹזֵר לוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ" (תלמוד בבלי, סוכה נ"ב:)

בעל התניא מסביר לנו כיצד בכל זאת נוכל להתגבר על היצר הרע:
"כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, יְנֻצַּח בְּקַל וְיִפֹּל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם" (תניא א', כ"ו)

בעל התניא מסביר שכדי לנצח את היצר, אנחנו צריכים להתגבר על העצלות והכבדות שלנו, שנמשכות מן העצבות.
במקום זאת, עלינו להיות שמחים בעבודת ה', והשמחה הזו מביאה אותנו לזריזות וכוח להילחם ביצר.

אך איך נצליח להפוך עצבות לשמחה, במיוחד כאשר אדם מרגיש שהוא נלחם, אך שוב נופל ומרגיש רחוק מבורא עולם?

רבי נחמן מברסלב מסביר שדווקא תחושת ההתרחקות הזו, היא הסימן להתקרבות:
"כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת... וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת... וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ... וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל־כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים... וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מ"ח)

כאשר האדם מרגיש שהוא לא מצליח להתקרב לבורא עולם, אם יהיה חזק בדעתו וימשיך לנסות שוב ושוב, ויסתכל על הדברים והנקודות הטובות שהוא כן מצליח לעשות, הוא יתמלא בשמחה.
ועל ידי השמחה הזו, יצליח האדם לגרש את העצבות, ולהתקרב לבורא עולם.

ולכן הפסוק ממשיך:
"וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כ"א, י')

כלומר, יש לנו את היכולת לנצח את היצר ולשבות אותו. ואם נמשיך להילחם מתוך אמונה ושמחה, בוודאי שננצח.

שבת שלום
------------
אמונתי בך