8 תשובות
אתאר לך את החיים שלי בבית הספר -

אני מתעוררת בבוקר וקבר מתחילה לתכנן מה אלבש, שלא אראה מוזר, שלא יצחקו עלי שכבר לבשתי את הג'ינס והחולצה. אחר כך אני מחליפה בגדים לפחות 3-4 פעמים ועדיין לא מרגישה מרוצה. אני שוקלת אם להתאפר או לא, ובסוף מוותרת מהפחד שיתחילו לרכל עלי שהתחלתי להתאפר ושגם האיפור שלי גרוע. אני מסדרת את השיער, דואגת שיהיה כמה שיותר מושלם, ועדיין יודעת שהתסרוקת תיהרס ושידברו עלי.
אני יוצאת מהבית, בתקווה שלא אפגוש שכן במעלית, חוצה את החנייה של הבניין, הפחד שאנשים מסתכלים עלי ממכוניות שעל הכביש ומחלונות משתק אותי, מישהו חולף מולי, האם הוא הסתכל עלי? הוא חושב עלי, הוא בטוח חושב עלי, בטח עשיתי משהו מוזר.
אני מגיעה לתחנת האוטובוס וגם שם יש אנשים, לכן אני נעמדת מאחורי התחנה ככה שלא יתסכלו עלי, אני עולה לאוטובוס, אנשים מסתכלים, אני משפילה מבט, התקף חרדה מתחיל.
אחר כך אני יורדת ליד התיכון שלי, יש שם הרבה אנשים, יותר מידי אנשים, אני חושבת על כל אחד, על מה שחושבים עלי, על זה שמתסכלים עלי, חושבת על כך שעוד מעט שוב יהיה התקף.
בבית הספר יש עוד התקפים, לפעמים אני מבריזה משיעור בגללם.
אני חוזרת הביתה, בלילה משחזרת את כל האינטרקציות עם אנשים, כל המבטים, הפחד המזוויע שריכלו עלי, שהשפלתי את עצמי - משאיר אותי ערה ופוגע בשינה. ואז שוב זה חוזר על עצמו.
אנונימית
ממש קשה לתאר את זה, כי קשה לשים אצבע על הסיבה לחרדה חברתית. חוקרים עדיין בודקים את הגורמים, למרות שדבר אחד וודאי: חששות מהערכה של אחרים. לכל אחד עם חרדה חברתית יש רמה שונה של חרדה חברתית. אבל לכל הרמות, יש את הפחד שיעריכו אותם באופן שלילי במצבים חברתיים, אפילו מצבים סתמיים, כמו אכילה במסעדה. זה מאוד מגביל. ברמה הקלה, נפגעים מדיעות של אנשים אחרים כלפייך, לפעמים (ורוב הזמן) אפילו מאנשים שאין לך שמץ מי הם ממש או רק אנשים שעוברים לידך. ליתר דיוק, אנשים עם חרדה חברתית לעתים קרובות חוששים שמשהו שהם עשו או אמרו גרם לאנשים להעריך אותם פחות, אפילו אם זה רושם ראשוני ולא אדם שאתה מכיר, כמו למשל בגד לא מתאים. הערכה שלילית היא לא משהו שכל אחד מצפה לו בכיליון עיניים, אבל בשביל החרדתיים בחברה, לעתים חוששים גם מהערכה חיוביות. עם כמה שזה נשמע לא ממש הגיוני על פניו, כי הרוב נהנים שרואים אותם באור חיובי, מסתבר שאנחנו (החרדתיים) מרגישים שהרף הועלה ועכשיו עלינו לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר. מה שמגביר את החרדה, כי אנחנו לא ממש מאמינים שנוכל לעמוד בסטנדרטים האלו. אולי הביצוע לא יצליח, ומישהו עוקב לוודא את זה ולהעריך אותנו.
כמו שאמרתי, זה כללי מאוד. יש רמות שונות לחרדה חברתית. יש כאלו שפוחדים לעבור במסדרון בית הספר, וכאלו שפשוט חוששים מדעות האחרים עליהם.
באופן אישי אני לא מסוגלת להיכנס לשירותים בבית הספר בשעה שיש כמה אנשים שם.
זה להכין את המטבעות מראש בטור לקופה כדי שלא יכעסו על זה שלוקח לי זמן. זה כל הזמין להגיד סליחה. זה לא לדבר בכיתה או בכל סיטואציה חברתית בגלל שאני חושבת שמה שיש לי לומר לא חשוב מספיק או לא יתרום לאף אחד. זה כל הזמן להסתכל לאן המבטים של אחרים מופנים. הכפתור נפתח בלי שאשים לב והם צוחקים עלי? אני הולכת מוזר? יש לי משהו בשיניים? זה לפחד לקרוא למלצרים כי אני אגמגם. זה לפחד שמוכרים בחנות ייגשו אלי אם אני צריכה עזרה כי אז ייצפו ממני לקנות משהו..
מקווה שעזרתי
בוקר, בית ספר, התלבשת, את מסתכלת במראה, מתארגנת וכו.
ואז יוצאת החוצה, ההתלבטות הזאת לפני שאת פותחת את השער "אולי לא כדאי לבוא היום לבית ספר" ואחרי המון היסוסים את מבינה שאין לך ברירה ואת יוצאת החוצה והדופק עולה ממש. את רואה את כל האנשים וזה מרגיש שהם מסתכלים עליך כל הזמן ובוחנים אותך ואם את עושה משהו לא נכון יצחקו עליך. הפחד הזה להיכשל וכל הדיבורים האלה עם עצמך בזמן שאת הולכת.
וכשמישהו פונה אלייך את מגמגמת או ממלמלת והדם עולה לך לראש.
ואז בלילה את משחזרת לעצמך את כל השיחות והמקרים בראש וקשה לך להירדם בגלל המחשבות האלה.
זה פשוט לפחד מאנשים.
התשובות שמעלי מתארות את זה יפה
בתור אחת כזו שסיימה לימודים אני אוסיף
אתה מפחד להיכנס לחנויות ואתה מפחד ללכת רחוב אתה מפחד לעבוד במקום כמו מסעדה אתה מפחד לעלות לאוטובוס, והכל בגלל שאתה יודע שאנשים יסתכלו עליך ומבטים מלחיצים
פעמיים כבר, איך אתם קוראים לזה, "התחילו איתי", פעם באוטובוס ופעם ברחוב. חשבתי שהם רוצים לשאול משהו כמו "איך מגיעים לשם" והורדתי את האוזניות, וברגע ששמעתי מה שיש להם לומר ("מה היית אומרת אם היו מתחילים איתך בשיחה על ספרים-" והשני שאל שאלות על הספטום ומשם ניסה לגלוש לנושאים יותר אישיים) החזרתי את האוזניות והתרחקתי מהמקום כמה שיותר מהר ואכלתי על זה סרטים לפחות יומיים אחר כך. אני יודעת שאין בזה הגיון ואין כל כך ממה לפחד, אבל זה הקטע של חרדה חברתית. אתה פוחד מאנשים ופוחד מקשר איתם.
אני אתאר את החיים שלי כמו התשובה הראשונה
אני קמה בבוקר
מתלבשת רגיל, לא משקיעה כל כך כי אני לא רוצה תגובות מאנשים על זה שפתאום התחלתי להשקיע
אני הולכת לבית ספר (תמיד עם אוזניות בדרך, זה די עוזר לי אז כן) כל מי שעובר מולי גורם לי לחשוב כאילו עשיתי משהו מצחיק או מוזר או לא בסדר
אני מגיעה לבית ספר
לא מדברת הרבה מפחד שאני אצא פתטית או משהו כזה
הרבה בטלפון בדרך כלל
זה עוזר לי לא לחשוב כאילו מסתכלים עלי כמו על חייזר*-*
וכן זהו בערך
אנשים תיארתם פה אותי ב-100% יש לי חרדה חברתית ולא ידעתי? פשוט התמודדתי עם זה?
אנונימית