2 תשובות
כמובן! (:
בפרשת שמיני כתוב "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" כלומר הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבינו ואהרן הכהן לומר לעם ישראל שלא יאכלו את כל חיות העולם והקדוש ברוך הוא מדריך אותם איזה חיות מותר ואיזה חיות אסור
בעצם כל החלק הזה בפרשה עוסק בדבר מאוד חשוב ומשמעותי בחיים שלנו וזה האכילה והדבר הזה גם מתקשר לפסח שמתעסק הרבה במה שקשור לפה ובעיקר לעניין האכילה לדוגמה קרבן פסח אכילת מצווה ומרור וכו'
לפני שעוסקים בכל העניין הזה של המאכלות אסורות צריך להבין למה זה נכנס דווקא פה ויוצר הפסק בין המוות של בני אהרן לבין מה שעושים אחרי המוות שלהם כי רק עוד שלוש פרשות יהיה פרשת אחרי מת ושם כתוב "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ" שם הקדוש ברוך הוא מצווה את אהרן הכהן על כל סדר עבודת הכהן ביום כיפור שזה בעצם התיקון למה שהיה עם נדב ואביהו אומנם יש מה להאריך אבל בקצרה הסיבה לכך שיש הפרש בין מות בני אהרן לבין התיקון היא שכל העניינים שיש בין המוות שלהם לבין עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מלמדים על תיקון של זוהמה שיש בגוף כדי שהגוף יהיה כלי קיבול לאור העליון והתיקונים של הזוהמה הם: 1. מאכלות אסורות שהן קשורות לגוף כי הגוף נבנה מהאוכל 2. טומאה וטהרה שהם דברים שגם כן קשורים בגוף 3. הצרעת שהיא טומאה שבאה בגוף ועל ידי הגוף ורק אחרי שמתקנים את הגוף - אפשר לפעול לתיקון של עבודת הכהן ביום הכיפורים שהיא עבודה לכלל עם ישראל
גם מאכלות אסורות וגם צרעת שניהם קורים בפה מאכלות אסורות על ידי האכילה וצרעת על ידי דיבור לשון הרע ויש כאן שתי שאלות שאלה ראשונה למה הפה בכלל כל כך מרכזי בחיים שלנו? ושאלה שנייה למה פסח כל כך קשור לפה של האדם?
הלשון זה האיבר היחידי שיכול להיות גם חיצוני וגם פנימי לעומת שאר האיברים שהם או חיצוניים או פנימיים והעיקר בפה זה דווקא הדיבור והדיבור הוא משהו שמשפיע בעולם ומה שהדיבור עושה הוא לוקח מחשבה שהיא "סמויה" ופנימית וחושף אותה לעולם על ידי הדיבור ובעצם המחשבה רומזת לעולם הנסתר והדיבור זה להוציא מהנסתר לגלוי וזה חלק העבודה של עם ישראל כמו שהנביא אומר "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" כלומר הקדוש ברוך הוא בבחינת נסתר וכתוב "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" כלומר עם ישראל מספרים ומגלים את הפעולות של הקדוש ברוך הוא
פעולת האכילה היא בדיוק ההפך מפעולת הדיבור כי פעולת האכילה היא לוקחת מהחיצוניות ומכניסה אותו אל הנסתר אל הפנים ובעצם אותו האוכל עולה ממדרגת דומם-צומח-חי למדרגת אדם ועם אותו אוכל שבונה את האדם אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות ויוצא מזה שכשאדם לוקח את האוכל הוא מעלה אותו למדרגה רוחנית כלומר האדם הוא כביכול כמו "שער השמיים" כלומר הוא החיבור בין הגשמיות לרוחניות
לסיכום יש כאן שתי בחינות של עם ישראל שנעשות על ידי הפה בחינה אחת של לחבר את התחתונים לעליונים ובחינה שנייה לחבר את העליונים לתחתונים ובעצם יוצא מזה שהפה הוא האחראי בשורש שלו לכל מה שקורה במציאות בין אם זה משהו טוב ובין אם זה משהו רע ובגלל זה חג הפסח שהוא חג מאוד מרכזי סובב סביב הפה כדי לתקן את הטומאה ולהעלות את הפה לקדושה
ועכשיו נעבור לעניין של מאכלות אסורות בעצם הבנו שמה שאדם אוכל הוא מה שבונה את האדם כלומר האוכל הוא כביכול כמו "חלקי חילוף" לגוף האדם והאדם צריך לבנות את הגוף שלו מדברים איכותיים והאדם לא יכול לחלק בין הגוף שלו והנשמה שלו כלומר האדם לא יכול להיות מושחת במידות שלו אבל להיות אדם שמטיף כל היום על מוסריות וקדושה ובעצם לומר "אני חושב מחשבות אציליות וזה לא משנה איך אני מתנהג" כי זה משנה מאוד כי זה תורת חיים זאת מציאות חיים אחת הכל צריך להיות מחובר אל הקודש אי אפשר לומר "אני מחובר לקדוש ברוך הוא בתפילות שלי במחשבות שלי אבל מה זה משנה המעשים?" כי זה לא ככה! האור האלוקי צריך להופיע בבחינת "ממלא כל עלמין" כלומר שהוא צריך להיות בכל העלומות ואם האור לא נמצא בעולם התחתון הוא גם לא יתגלה בעולם העליון כי כל הגילוי של האור האלוקי אפילו בעליונים הוא תלוי בגילוי שלו בתחתונים ואם הגוף מזוכך - ממילא הנשמה כולה תתגלה באור עצום ואם הגוף בטומאה - ממילא הנשמה לא יכולה להתגלות בפועל והאור מסתלק וכדי שתשרה שכינה באדם כדי שהנשמה תתגלה בו שהלב שלו יחיה חיי אמונה ושהמידות והמחשבות שלו יהיו טהורות - הוא צריך שגוף שלו לא יהיה טמא "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" וחכמים אומרים בגמרא "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" כי אם אדם מטמא את הגוף שלו זה מטמטם את הלב שלו וזה גורם לניתוק רוחני מהקדוש ברוך הוא והאדם מתקלקל
והשאלה מתבקשת...ממה בכלל האדם מתקלקל? מה כל כך נורא בחיות לא כשרות? בקצרה בכל דבר במציאות יש ניצוצות קודש עוד מימי ברירת העולם והחיות שאסור לנו לאכול הן חיות שקשורות לבחינות מקולקלות שקשורות למציאות של רע כמו שיש לדוגמה מחשבות רעות ככה יש חיות רעות ולכן התורה אומרת לנו לאכול מהחיות הטהורות שקשורות לבחינות מתוקנות וקשורות למציאות של טוב ובגלל זה גם התורה מתחילה קודם במאכלות אסורות ורק אז עוברת לצרעת כי יש מאכילת מאכלות אסורות יש קלקול באדם ואותו קלקול משפיע על נפש האדם ובגלל זה האדם עובר עבירות... ואנחנו גם רואים בפסח שאפשר לקרוא את ההגדה "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" כלומר רק כשיש מאכל טוב זה יגרום לנו לדבר דברים טהורים ומאירים
שבעזרת השם נזכה להתעלות מעלה מעלה בזכות הדבקות בטוב שנזכה בע"ה לראות את משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
בפרשת שמיני כתוב "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" כלומר הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבינו ואהרן הכהן לומר לעם ישראל שלא יאכלו את כל חיות העולם והקדוש ברוך הוא מדריך אותם איזה חיות מותר ואיזה חיות אסור
בעצם כל החלק הזה בפרשה עוסק בדבר מאוד חשוב ומשמעותי בחיים שלנו וזה האכילה והדבר הזה גם מתקשר לפסח שמתעסק הרבה במה שקשור לפה ובעיקר לעניין האכילה לדוגמה קרבן פסח אכילת מצווה ומרור וכו'
לפני שעוסקים בכל העניין הזה של המאכלות אסורות צריך להבין למה זה נכנס דווקא פה ויוצר הפסק בין המוות של בני אהרן לבין מה שעושים אחרי המוות שלהם כי רק עוד שלוש פרשות יהיה פרשת אחרי מת ושם כתוב "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ" שם הקדוש ברוך הוא מצווה את אהרן הכהן על כל סדר עבודת הכהן ביום כיפור שזה בעצם התיקון למה שהיה עם נדב ואביהו אומנם יש מה להאריך אבל בקצרה הסיבה לכך שיש הפרש בין מות בני אהרן לבין התיקון היא שכל העניינים שיש בין המוות שלהם לבין עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מלמדים על תיקון של זוהמה שיש בגוף כדי שהגוף יהיה כלי קיבול לאור העליון והתיקונים של הזוהמה הם: 1. מאכלות אסורות שהן קשורות לגוף כי הגוף נבנה מהאוכל 2. טומאה וטהרה שהם דברים שגם כן קשורים בגוף 3. הצרעת שהיא טומאה שבאה בגוף ועל ידי הגוף ורק אחרי שמתקנים את הגוף - אפשר לפעול לתיקון של עבודת הכהן ביום הכיפורים שהיא עבודה לכלל עם ישראל
גם מאכלות אסורות וגם צרעת שניהם קורים בפה מאכלות אסורות על ידי האכילה וצרעת על ידי דיבור לשון הרע ויש כאן שתי שאלות שאלה ראשונה למה הפה בכלל כל כך מרכזי בחיים שלנו? ושאלה שנייה למה פסח כל כך קשור לפה של האדם?
הלשון זה האיבר היחידי שיכול להיות גם חיצוני וגם פנימי לעומת שאר האיברים שהם או חיצוניים או פנימיים והעיקר בפה זה דווקא הדיבור והדיבור הוא משהו שמשפיע בעולם ומה שהדיבור עושה הוא לוקח מחשבה שהיא "סמויה" ופנימית וחושף אותה לעולם על ידי הדיבור ובעצם המחשבה רומזת לעולם הנסתר והדיבור זה להוציא מהנסתר לגלוי וזה חלק העבודה של עם ישראל כמו שהנביא אומר "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" כלומר הקדוש ברוך הוא בבחינת נסתר וכתוב "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" כלומר עם ישראל מספרים ומגלים את הפעולות של הקדוש ברוך הוא
פעולת האכילה היא בדיוק ההפך מפעולת הדיבור כי פעולת האכילה היא לוקחת מהחיצוניות ומכניסה אותו אל הנסתר אל הפנים ובעצם אותו האוכל עולה ממדרגת דומם-צומח-חי למדרגת אדם ועם אותו אוכל שבונה את האדם אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות ויוצא מזה שכשאדם לוקח את האוכל הוא מעלה אותו למדרגה רוחנית כלומר האדם הוא כביכול כמו "שער השמיים" כלומר הוא החיבור בין הגשמיות לרוחניות
לסיכום יש כאן שתי בחינות של עם ישראל שנעשות על ידי הפה בחינה אחת של לחבר את התחתונים לעליונים ובחינה שנייה לחבר את העליונים לתחתונים ובעצם יוצא מזה שהפה הוא האחראי בשורש שלו לכל מה שקורה במציאות בין אם זה משהו טוב ובין אם זה משהו רע ובגלל זה חג הפסח שהוא חג מאוד מרכזי סובב סביב הפה כדי לתקן את הטומאה ולהעלות את הפה לקדושה
ועכשיו נעבור לעניין של מאכלות אסורות בעצם הבנו שמה שאדם אוכל הוא מה שבונה את האדם כלומר האוכל הוא כביכול כמו "חלקי חילוף" לגוף האדם והאדם צריך לבנות את הגוף שלו מדברים איכותיים והאדם לא יכול לחלק בין הגוף שלו והנשמה שלו כלומר האדם לא יכול להיות מושחת במידות שלו אבל להיות אדם שמטיף כל היום על מוסריות וקדושה ובעצם לומר "אני חושב מחשבות אציליות וזה לא משנה איך אני מתנהג" כי זה משנה מאוד כי זה תורת חיים זאת מציאות חיים אחת הכל צריך להיות מחובר אל הקודש אי אפשר לומר "אני מחובר לקדוש ברוך הוא בתפילות שלי במחשבות שלי אבל מה זה משנה המעשים?" כי זה לא ככה! האור האלוקי צריך להופיע בבחינת "ממלא כל עלמין" כלומר שהוא צריך להיות בכל העלומות ואם האור לא נמצא בעולם התחתון הוא גם לא יתגלה בעולם העליון כי כל הגילוי של האור האלוקי אפילו בעליונים הוא תלוי בגילוי שלו בתחתונים ואם הגוף מזוכך - ממילא הנשמה כולה תתגלה באור עצום ואם הגוף בטומאה - ממילא הנשמה לא יכולה להתגלות בפועל והאור מסתלק וכדי שתשרה שכינה באדם כדי שהנשמה תתגלה בו שהלב שלו יחיה חיי אמונה ושהמידות והמחשבות שלו יהיו טהורות - הוא צריך שגוף שלו לא יהיה טמא "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" וחכמים אומרים בגמרא "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" כי אם אדם מטמא את הגוף שלו זה מטמטם את הלב שלו וזה גורם לניתוק רוחני מהקדוש ברוך הוא והאדם מתקלקל
והשאלה מתבקשת...ממה בכלל האדם מתקלקל? מה כל כך נורא בחיות לא כשרות? בקצרה בכל דבר במציאות יש ניצוצות קודש עוד מימי ברירת העולם והחיות שאסור לנו לאכול הן חיות שקשורות לבחינות מקולקלות שקשורות למציאות של רע כמו שיש לדוגמה מחשבות רעות ככה יש חיות רעות ולכן התורה אומרת לנו לאכול מהחיות הטהורות שקשורות לבחינות מתוקנות וקשורות למציאות של טוב ובגלל זה גם התורה מתחילה קודם במאכלות אסורות ורק אז עוברת לצרעת כי יש מאכילת מאכלות אסורות יש קלקול באדם ואותו קלקול משפיע על נפש האדם ובגלל זה האדם עובר עבירות... ואנחנו גם רואים בפסח שאפשר לקרוא את ההגדה "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" כלומר רק כשיש מאכל טוב זה יגרום לנו לדבר דברים טהורים ומאירים
שבעזרת השם נזכה להתעלות מעלה מעלה בזכות הדבקות בטוב שנזכה בע"ה לראות את משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
במגילת אסתר מסופר על כך שמרדכי "לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה", למרות שכולם סביבו כן עשו זאת. המן מתמלא זעם - לא רק כלפי מרדכי, אלא כלפי כל עמו. הוא מחליט "לְהַשְׁמִיד, לַהֲרוֹג וְלַאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים" אשר בממלכת אחשוורוש. אך האמת היא שמרדכי מייצג כאן עיקרון עמוק הרבה יותר. הוא מסרב להשתחוות לא מתוך גאווה, אלא מתוך הבנה שיש גבול - גם בתוך תרבות של הסכמה.
הסירוב שלו נראה שולי על פני השטח - אך הוא מניע מהלך שלם של גאולה. וכאן בא לידי ביטוי המסר הפנימי של המגילה - שדווקא מתוך ההסתר, מתוך מצב שבו שם ה' כלל לא נזכר, צומחת הישועה. כמו שכתוב "וּבִכָּךְ לֹא נוֹדַע כִּי בָּאתְּ אֶל הַמֶּלֶךְ" (אסתר ב, כ), וכפי שמסביר רש"י - הכל כביכול מתרחש בהסתר, אך היד האלוקית פועלת תמיד.
כלומר, לפעמים דווקא בתוך חיי היומיום, בתוך המטבח של החיים - שם נבחנת העמידה האמיתית של האדם.
וזה מתחבר לשבת, לשקט, לניסיון לאפות משהו שהוא באמת טוב. כי דווקא כשהאדם מכניס מרכיבים איכותיים לתוך הקערה, גם אם חלקם נראים נפרדים, יבשים, חסרי קשר - בסוף הם הופכים לעיסה אחת שתופחת מתוך עצמה, גם בלי ששמו לב מתי בדיוק זה קרה. כמו שנאמר על מגילת אסתר עצמה: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלוּטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בִּשְׁנוֹאָיִם" (אסתר ט, א) - תהליך שלא נראה מבחוץ, אך מתרחש מבפנים.
ולכן, כשיש דילמה - למשל אם לשים שוקולד חלבי או פרווה - זה לא רק עניין טכני. זו שאלה של עומק. האם אנחנו מוותרים על העיקרון כדי לרצות את מי שמסביב, או שאנחנו עומדים מאחורי ההבנה שמה שטהור באמת הוא מה שמתאים לכל אחד. ייתכן שלא כל עוגה צריכה להיות עם מילוי - לפעמים גם בצק טוב מספיק.
ואם יש מי שדורש להכניס שמנת מתוקה - חשוב לשאול: האם זה כדי להעשיר את העוגה, או רק כדי להסתיר את זה שהיא לא באמת עלתה?
כמו במגילה, לא כל מה שנראה יפה מבחוץ הוא באמת מתוק בפנים - ולעיתים, דווקא הסירוב הקטן, כמו זה של מרדכי, הוא מה שמציל את כל העוגה.
שבת שלום.
הסירוב שלו נראה שולי על פני השטח - אך הוא מניע מהלך שלם של גאולה. וכאן בא לידי ביטוי המסר הפנימי של המגילה - שדווקא מתוך ההסתר, מתוך מצב שבו שם ה' כלל לא נזכר, צומחת הישועה. כמו שכתוב "וּבִכָּךְ לֹא נוֹדַע כִּי בָּאתְּ אֶל הַמֶּלֶךְ" (אסתר ב, כ), וכפי שמסביר רש"י - הכל כביכול מתרחש בהסתר, אך היד האלוקית פועלת תמיד.
כלומר, לפעמים דווקא בתוך חיי היומיום, בתוך המטבח של החיים - שם נבחנת העמידה האמיתית של האדם.
וזה מתחבר לשבת, לשקט, לניסיון לאפות משהו שהוא באמת טוב. כי דווקא כשהאדם מכניס מרכיבים איכותיים לתוך הקערה, גם אם חלקם נראים נפרדים, יבשים, חסרי קשר - בסוף הם הופכים לעיסה אחת שתופחת מתוך עצמה, גם בלי ששמו לב מתי בדיוק זה קרה. כמו שנאמר על מגילת אסתר עצמה: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלוּטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בִּשְׁנוֹאָיִם" (אסתר ט, א) - תהליך שלא נראה מבחוץ, אך מתרחש מבפנים.
ולכן, כשיש דילמה - למשל אם לשים שוקולד חלבי או פרווה - זה לא רק עניין טכני. זו שאלה של עומק. האם אנחנו מוותרים על העיקרון כדי לרצות את מי שמסביב, או שאנחנו עומדים מאחורי ההבנה שמה שטהור באמת הוא מה שמתאים לכל אחד. ייתכן שלא כל עוגה צריכה להיות עם מילוי - לפעמים גם בצק טוב מספיק.
ואם יש מי שדורש להכניס שמנת מתוקה - חשוב לשאול: האם זה כדי להעשיר את העוגה, או רק כדי להסתיר את זה שהיא לא באמת עלתה?
כמו במגילה, לא כל מה שנראה יפה מבחוץ הוא באמת מתוק בפנים - ולעיתים, דווקא הסירוב הקטן, כמו זה של מרדכי, הוא מה שמציל את כל העוגה.
שבת שלום.
אנונימי
באותו הנושא: