8 תשובות
בטח
ישראל מגיעים לים סוּף ונעשה להם נֵס - הים נבקע לשנַיִים, וישראל עוברים ביבשה. אחרי שהם עוברים נסגר שוב הים, והמצרִים, שרדפו אחריהם, טובעים בו. על הנֵס הגדול שקרה להם שרים ישראל את שירת הים.
במסעותיהם במדבר מגיעים בני ישראל למקום שהמַיִם בו מָרים, וה' נותן בידי משה פתרון, כיצד להמתיקם. אחר כך מתלוננים ישראל על רָעָב, וה' שולח להם שְׂלָו (סוג של עוף) ומָן, מן השמיִם. ושוב, במֵי מְריבָה, חסרים לעַם מים, והוא מתלונן על כך. משה מכה על הצוּר, ויוצאים ממנו מים.
לבסוף, מתקיף עמלק את ישראל. משה נושא את ידיו למעלה, ובעזרת סימן זה מנצחים בני ישראל. ה' מבטיח למחוֹת את זיכרו של עמלק, לדורות.
ישראל מגיעים לים סוּף ונעשה להם נֵס - הים נבקע לשנַיִים, וישראל עוברים ביבשה. אחרי שהם עוברים נסגר שוב הים, והמצרִים, שרדפו אחריהם, טובעים בו. על הנֵס הגדול שקרה להם שרים ישראל את שירת הים.
במסעותיהם במדבר מגיעים בני ישראל למקום שהמַיִם בו מָרים, וה' נותן בידי משה פתרון, כיצד להמתיקם. אחר כך מתלוננים ישראל על רָעָב, וה' שולח להם שְׂלָו (סוג של עוף) ומָן, מן השמיִם. ושוב, במֵי מְריבָה, חסרים לעַם מים, והוא מתלונן על כך. משה מכה על הצוּר, ויוצאים ממנו מים.
לבסוף, מתקיף עמלק את ישראל. משה נושא את ידיו למעלה, ובעזרת סימן זה מנצחים בני ישראל. ה' מבטיח למחוֹת את זיכרו של עמלק, לדורות.
בתחילת הפרשה אנו מוצאים ציווי מאד תמוה, ומאד קשה לביצוע שמצווה ה' את משה, אחרי שעם ישראל יצאו ממצרים, יצאו מהגיהינום, נמלטו מהסיוט, ממקום בו עינו אותם, רצחו בהם, השליכו את התינוקות שלהם ליאור, מצווה ה' שבמקום לעשות את התנועה הטבעית, להתרחק כמה שיותר, מצווה ה' שיחזרו לשערי מצרים:
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים, ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר, וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', ויעשו כן"
רש"י ופרשנים נוספים מסבירים שיש כאן מהלך שמטרתו להטעות את פרעה, לגרום לו להאמין שעם ישראל איבדו את דרכם, וזה יביא אותו להבנה על חולשתם ופגיעותם וממילא הוא יבוא לתקוף אותם, ויוכל להתגדל שם שמיים על ידי המופלאה שבמכת קריעת ים סוף, ואכן מהקשר הפסוקים הדברים מוכחים.
אבל השפת אמת לומד מכאן יסוד חשוב מאד בעבודת ה', ונתחיל בהבאת דבריו, ואז ננסה להבין את משמעותם.
"דבר אל בני ישראל וישובו" (שמות, י"ד, ב). לאשר יצאו בני ישראל בחיפזון ממצרים והיה שלא בהדרגה, ואין זה דבר של קיימא, הוצרכו לשוב. והעניין, כמו שכתוב "והחיות רצוא ושוב" (יחזקאל, א', יד), על ידי המרוצה מהתלהבות יותר מהכוח, על זה צריך להיות מיד בחינת "שוב", ועל ידי זה יש לו קיום".
עם ישראל יוצא ממצרים, שחסד אלוקי, הקב"ה מוציא אותם בפלא, החיפזון מייצג שהיציאה ממצרים היא אלוקית, כל דבר אנושי הוא תהליכי-הדרגתי, שאנו רואים מהלך שנעשה במהירות ובחיפזון, זה מגלה שהדבר נעשה לא כדרך הטבע, זה מופלא וראוי להודות על כך, אבל יש בזה גם חסרון, כי עם ישראל לא עבר את התהליך הראוי, ייתכן שהיהודים יצאו ממצרים אך מצרים לא יצאה מהיהודים.
העם עדיין לא עשה את התהליך הפנימי של היציאה לחרות, זה אולי מה שכתוב מיד בתחילת הפרשה:
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"
הקב"ה יודע שעם ישראל בנפשו הוא עדיין עם מפוחד של עבדים, שלא יכולים להתמודד, וברירת המחדל שעומדת לפניהם בראותם קושי, בראותם מלחמה היא לחזור למצרים, למקום שהם חשים שהוא שלהם, איננו מתאימים לחירות, איננו יכולים להיות עם עצמאי, אנו חייבים את המחסה החמים של מצרים, כך יגידו בני ישראל בליבת בראותם מלחמה ולכן ישובו מצרימה.
לכן אחרי שהקב"ה הוציאם, הם חוזרים לשערי מצרים, והפעם הם צריכים להחליט לצאת, ולעבור את התהליך הנפשי הכרוך בהעזה לצאת, התהליך הנפשי של ההשתחררות ממצרים, התהליך שיוביל אותם לחוש שהם יכולים וראויים להיות עצמאיים וחופשיים.
השפת אמת מכנה את שתי התנועות הללו של הקפיצה הפתאומית וההתקדמות ההדרגתית במושגים "רצוא ושוב" (על פי יחזקאל, א', יד). ה"רצוא" מבטא את תנועת הקפיצה, וה"שוב" הוא התהליך המקביל של התקדמות הדרגתית מנקודת ההתחלה.
התהליך הזה הוא הכרחי, בעולם הטיפול אחת מדרכי הטיפול היא לחזור על חוויות מסוימות, לפחות בדמיון ובמחשבה, ולחוות את החוויה ממקום אחר, יותר בטוח, יותר בוגר, יותר שולט, הקב"ה מחזיר את עם ישראל, לשערי מצרים, אחרי שלושה ימים בקריאה, שהם יעשו את היציאה אחרת, לא בבריחה בהולה על כנפי נשרים אלוקיות, אלא ביציאה בוטחת של עם שנגאל, של עם שלוקח אחריות על חירותו ועצמאותו.
כפי שכותב השפת אמת על אותו העניין בשנה אחרת:
"יש לומר טעם העניין, שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה, והיא לשעה, ורצה השם יתברך שיישאר גאולה זו בעצמות ישראל כו'. לכך ציווה שיחזרו ויעלו מעצמותם, "ולכך, 'ויצעקו'. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שעור למה יראו? אך כי ידעו, שעתה צריכין לגבור מעצמם. וזהו שאמרו: שהיו נתונין בדין, שעל פי דין נגאלו עתה כו'".
כלומר, אומר השפת אמת, כעת היו צריכים לעשות בבחירתם ובכוחם בזכותם.
כאן כבר יש להם בחירה ולכן גם יש להם זכות בדבר, כפי שמשבחן הכתוב: 'ויעשו כן', ומביא רש"י:
"'ויעשו כן' להגיד שבחן, ששמעו לקול משה, ולא אמרו, היאך נתקרב אל רודפינן, [ש]אנו צריכים לברוח. אלא אמרו, אין לנו, אלא דברי בן־עמרם"
ועל אותה שעה נאמר (שם שם ח): "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".
על פי זה מובן גם למה לא נקרע הים עד שנכנסו 'עד חוטמם', על פי חז"ל, כי כאן נדרשו למסירות נפש, להתמסרות שלהם.
דבר זה מסביר היטב מדוע הנביא כותב שהנבואה העתידה לא תהיה בחיפזון:
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל.
הגאולה שאנו נמצאים בעיצומה, איננה בחיפזון, אלא תהליך של אלפי שנים של תיקון וצמיחה, של עמל ועבודה, של תיקון כל המציאות העולמית שהולכת ומתקדמת בהובלת עם ישראל.
בגאולת מצרים ה' הלך לפני בני ישראל, אבל הם עצמם היו שבויים עדיין בגלות. לעומת זאת, בגאולה שלנו נאמר "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל": ה' לא הולך רק לפניהם, וכביכול מושך את עם ישראל אליו, אלא הוא גם המאסף, כלומר, הקב"ה הולך ומוביל את ישראל, אך גם ישראל עולים ומתעלים וההופעה האלוקית מגיעה בעקבותיהם.
הדבר נכון הן בהתקדמות הגאולה בעם ישראל, איננו רוצים ניסים ונפלאות, אנו רוצים לתקן ולהתעלות, ור' צדוק בצדקת הצדיק כותב זאת גם על התעלות האדם באופן פרטי:
ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.
האדם לעיתים חש התעוררות והוא צריך לקחת את ההתעוררות הזאת ולנצלה להיכנס למהלך חיים טוב, להוסיף בקדושה, אך אחרי ההתעוררות הוא צריך באופן הדרגתי לבנות את כל חייו בהתאם למדריגה החדשה שהוא נמצא בה.
כך אפשר לבאר את דברי הרב קוק באורות התשובה, לגבי שתי תשובות, פתאומית והדרגתית, שבתחילה האדם חווה תשובה פתאומית ובשלב שני הוא עושה תהליך, רצוא ושוב.
יהי רצון שנזכה לעלות מעלה מעלה, לתקן עולם במלכות שדי, ומתוך התיקון נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים, ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר, וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', ויעשו כן"
רש"י ופרשנים נוספים מסבירים שיש כאן מהלך שמטרתו להטעות את פרעה, לגרום לו להאמין שעם ישראל איבדו את דרכם, וזה יביא אותו להבנה על חולשתם ופגיעותם וממילא הוא יבוא לתקוף אותם, ויוכל להתגדל שם שמיים על ידי המופלאה שבמכת קריעת ים סוף, ואכן מהקשר הפסוקים הדברים מוכחים.
אבל השפת אמת לומד מכאן יסוד חשוב מאד בעבודת ה', ונתחיל בהבאת דבריו, ואז ננסה להבין את משמעותם.
"דבר אל בני ישראל וישובו" (שמות, י"ד, ב). לאשר יצאו בני ישראל בחיפזון ממצרים והיה שלא בהדרגה, ואין זה דבר של קיימא, הוצרכו לשוב. והעניין, כמו שכתוב "והחיות רצוא ושוב" (יחזקאל, א', יד), על ידי המרוצה מהתלהבות יותר מהכוח, על זה צריך להיות מיד בחינת "שוב", ועל ידי זה יש לו קיום".
עם ישראל יוצא ממצרים, שחסד אלוקי, הקב"ה מוציא אותם בפלא, החיפזון מייצג שהיציאה ממצרים היא אלוקית, כל דבר אנושי הוא תהליכי-הדרגתי, שאנו רואים מהלך שנעשה במהירות ובחיפזון, זה מגלה שהדבר נעשה לא כדרך הטבע, זה מופלא וראוי להודות על כך, אבל יש בזה גם חסרון, כי עם ישראל לא עבר את התהליך הראוי, ייתכן שהיהודים יצאו ממצרים אך מצרים לא יצאה מהיהודים.
העם עדיין לא עשה את התהליך הפנימי של היציאה לחרות, זה אולי מה שכתוב מיד בתחילת הפרשה:
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"
הקב"ה יודע שעם ישראל בנפשו הוא עדיין עם מפוחד של עבדים, שלא יכולים להתמודד, וברירת המחדל שעומדת לפניהם בראותם קושי, בראותם מלחמה היא לחזור למצרים, למקום שהם חשים שהוא שלהם, איננו מתאימים לחירות, איננו יכולים להיות עם עצמאי, אנו חייבים את המחסה החמים של מצרים, כך יגידו בני ישראל בליבת בראותם מלחמה ולכן ישובו מצרימה.
לכן אחרי שהקב"ה הוציאם, הם חוזרים לשערי מצרים, והפעם הם צריכים להחליט לצאת, ולעבור את התהליך הנפשי הכרוך בהעזה לצאת, התהליך הנפשי של ההשתחררות ממצרים, התהליך שיוביל אותם לחוש שהם יכולים וראויים להיות עצמאיים וחופשיים.
השפת אמת מכנה את שתי התנועות הללו של הקפיצה הפתאומית וההתקדמות ההדרגתית במושגים "רצוא ושוב" (על פי יחזקאל, א', יד). ה"רצוא" מבטא את תנועת הקפיצה, וה"שוב" הוא התהליך המקביל של התקדמות הדרגתית מנקודת ההתחלה.
התהליך הזה הוא הכרחי, בעולם הטיפול אחת מדרכי הטיפול היא לחזור על חוויות מסוימות, לפחות בדמיון ובמחשבה, ולחוות את החוויה ממקום אחר, יותר בטוח, יותר בוגר, יותר שולט, הקב"ה מחזיר את עם ישראל, לשערי מצרים, אחרי שלושה ימים בקריאה, שהם יעשו את היציאה אחרת, לא בבריחה בהולה על כנפי נשרים אלוקיות, אלא ביציאה בוטחת של עם שנגאל, של עם שלוקח אחריות על חירותו ועצמאותו.
כפי שכותב השפת אמת על אותו העניין בשנה אחרת:
"יש לומר טעם העניין, שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה, והיא לשעה, ורצה השם יתברך שיישאר גאולה זו בעצמות ישראל כו'. לכך ציווה שיחזרו ויעלו מעצמותם, "ולכך, 'ויצעקו'. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שעור למה יראו? אך כי ידעו, שעתה צריכין לגבור מעצמם. וזהו שאמרו: שהיו נתונין בדין, שעל פי דין נגאלו עתה כו'".
כלומר, אומר השפת אמת, כעת היו צריכים לעשות בבחירתם ובכוחם בזכותם.
כאן כבר יש להם בחירה ולכן גם יש להם זכות בדבר, כפי שמשבחן הכתוב: 'ויעשו כן', ומביא רש"י:
"'ויעשו כן' להגיד שבחן, ששמעו לקול משה, ולא אמרו, היאך נתקרב אל רודפינן, [ש]אנו צריכים לברוח. אלא אמרו, אין לנו, אלא דברי בן־עמרם"
ועל אותה שעה נאמר (שם שם ח): "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".
על פי זה מובן גם למה לא נקרע הים עד שנכנסו 'עד חוטמם', על פי חז"ל, כי כאן נדרשו למסירות נפש, להתמסרות שלהם.
דבר זה מסביר היטב מדוע הנביא כותב שהנבואה העתידה לא תהיה בחיפזון:
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל.
הגאולה שאנו נמצאים בעיצומה, איננה בחיפזון, אלא תהליך של אלפי שנים של תיקון וצמיחה, של עמל ועבודה, של תיקון כל המציאות העולמית שהולכת ומתקדמת בהובלת עם ישראל.
בגאולת מצרים ה' הלך לפני בני ישראל, אבל הם עצמם היו שבויים עדיין בגלות. לעומת זאת, בגאולה שלנו נאמר "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל": ה' לא הולך רק לפניהם, וכביכול מושך את עם ישראל אליו, אלא הוא גם המאסף, כלומר, הקב"ה הולך ומוביל את ישראל, אך גם ישראל עולים ומתעלים וההופעה האלוקית מגיעה בעקבותיהם.
הדבר נכון הן בהתקדמות הגאולה בעם ישראל, איננו רוצים ניסים ונפלאות, אנו רוצים לתקן ולהתעלות, ור' צדוק בצדקת הצדיק כותב זאת גם על התעלות האדם באופן פרטי:
ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.
האדם לעיתים חש התעוררות והוא צריך לקחת את ההתעוררות הזאת ולנצלה להיכנס למהלך חיים טוב, להוסיף בקדושה, אך אחרי ההתעוררות הוא צריך באופן הדרגתי לבנות את כל חייו בהתאם למדריגה החדשה שהוא נמצא בה.
כך אפשר לבאר את דברי הרב קוק באורות התשובה, לגבי שתי תשובות, פתאומית והדרגתית, שבתחילה האדם חווה תשובה פתאומית ובשלב שני הוא עושה תהליך, רצוא ושוב.
יהי רצון שנזכה לעלות מעלה מעלה, לתקן עולם במלכות שדי, ומתוך התיקון נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!
^^^מה הקשר
נח"ל. שריון. תותחנים. חי"ר גבולות. הנדסה קרבית. כפיר. גולני. איסוף קרבי. גבעתי. צנחנים. נח"ל. שריון. תותחנים. חי"ר גבולות. הנדסה קרבית.
אנונימי
כמובן! (:
בפרשת בשלח המצריים רודפים אחרי בני ישראל ובתגובה לזה כתוב "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה" ולאחר מכאן משה רבינו אומר לבני ישראל "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" ומיד אחרי זה הקדוש ברוך הוא אומר למשה "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"
לכאורה יש כאן משהו מאוד מוזר במה שהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו... מה זה מה תצעק אליי? מתי משה רבינו בכלל צעק לקדוש ברוך הוא?
רש"י אומר שמשה רבינו באמת התפלל פשוט הקדוש ברוך הוא אמר לו במילים שזהו תפסיק להתפלל אתה לא צריך עכשיו להאריך כ"כ הרבה בתפילה אלא "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" אבל עדיין יש קושי מסויים כי למה שהקדוש ברוך הוא יגיד למשה לא להתפלל כשעם ישראל בצרה? הרי יש מצווה מפורשת בתורה שצריך להתפלל לקדוש ברוך הוא בעת צרה! "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" לכאורה כל העניין הזה מאוד מוזר...
בשביל להבין את העניין צריך לחזור לדברים שמשה רבנו אומר לבני ישראל... מה הכוונה "יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן"? אם הכוונה שלא צריך לעשות מלחמה - היה צריך לומר "השם ילחם לכם ואתם תראו" ואם הכוונה כמו שאונקלוס מתרגם תחרישון=תשתקו אז למה צריך לשתוק?
יש כאן נקודה עמוקה שבה משה רבינו רואה את עם ישראל מפוחד והוא מנסה להרגיע אותם ולומר להם שהכל בסדר ואין ממה לפחד ומרוב שהכל בסדר אתם אפילו לא צריכים להתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לכם ואחר כך אנחנו רואים שמשה רבינו בעצמו מתפלל והקדוש ברוך הוא אומר לו "מַה תִּצְעַק אֵלָי?" ותרגום יהונתן בן עוזיאל אומר שהקדוש ברוך הוא שאל את משה "למה אתה עומד ומתפלל לפני? התפילה של עם ישראל כבר קדמה לתפילה שלך ואתה לא צריך להתפלל" וזה כביכול כמו ביקורת על משה רבנו שכביכול לא צריך את התפילה שלו
ההסבר לכל הדברים האלה זה ההבדל בין הראיה של משה רבינו לבין הראיה של הקדוש ברוך הוא... משה רבינו רואה את עם ישראל כמו ילד קטן שההורים שלו צריכים לגונן עליו ולהראות שהכל בסדר גם אם לא הכל עובר חלק כדי שהילד לא יפחד גם בעתיד מקשיים כי אז הוא לא יתקדם הלאה
לעומתו הקדוש ברוך הוא כבר לא רואה את עם ישראל בתור ילד קטן כי כבר עברו כמה ימים מאז שהם יצאו ממצרים והם יותר מוכנים "לעולם הגדול" והם צריכים ויכולים להבין שיש קשיים והם צריכים להתפלל כדי שהקדוש ברוך הוא יעזור להם ובעצם על ידי כך גם בני ישראל עצמם יהיו שותפים פעילים בגאולה ולא רק שותפים סבילים והשותפות שלהם מגיעה למצב כזה שהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שאין לו למה להתפלל בשביל עם ישראל כי עם ישראל בעצמו כבר עכשיו ממש לוקח חלק פעיל בגאולה והתפילה של עם ישראל בכללותו היא הדבר הכי גדול ועצום שיכול להשפיע השפעה גדולה בעולם
שבעזרת השם בקרוב נזכה להתאחד כל עם ישראל וביחד להגיע לתפילה הגדולה והעצומה של כלל עם ישראל ושבעזרת השם נזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקנובמהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
בפרשת בשלח המצריים רודפים אחרי בני ישראל ובתגובה לזה כתוב "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה" ולאחר מכאן משה רבינו אומר לבני ישראל "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" ומיד אחרי זה הקדוש ברוך הוא אומר למשה "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"
לכאורה יש כאן משהו מאוד מוזר במה שהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו... מה זה מה תצעק אליי? מתי משה רבינו בכלל צעק לקדוש ברוך הוא?
רש"י אומר שמשה רבינו באמת התפלל פשוט הקדוש ברוך הוא אמר לו במילים שזהו תפסיק להתפלל אתה לא צריך עכשיו להאריך כ"כ הרבה בתפילה אלא "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" אבל עדיין יש קושי מסויים כי למה שהקדוש ברוך הוא יגיד למשה לא להתפלל כשעם ישראל בצרה? הרי יש מצווה מפורשת בתורה שצריך להתפלל לקדוש ברוך הוא בעת צרה! "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" לכאורה כל העניין הזה מאוד מוזר...
בשביל להבין את העניין צריך לחזור לדברים שמשה רבנו אומר לבני ישראל... מה הכוונה "יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן"? אם הכוונה שלא צריך לעשות מלחמה - היה צריך לומר "השם ילחם לכם ואתם תראו" ואם הכוונה כמו שאונקלוס מתרגם תחרישון=תשתקו אז למה צריך לשתוק?
יש כאן נקודה עמוקה שבה משה רבינו רואה את עם ישראל מפוחד והוא מנסה להרגיע אותם ולומר להם שהכל בסדר ואין ממה לפחד ומרוב שהכל בסדר אתם אפילו לא צריכים להתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לכם ואחר כך אנחנו רואים שמשה רבינו בעצמו מתפלל והקדוש ברוך הוא אומר לו "מַה תִּצְעַק אֵלָי?" ותרגום יהונתן בן עוזיאל אומר שהקדוש ברוך הוא שאל את משה "למה אתה עומד ומתפלל לפני? התפילה של עם ישראל כבר קדמה לתפילה שלך ואתה לא צריך להתפלל" וזה כביכול כמו ביקורת על משה רבנו שכביכול לא צריך את התפילה שלו
ההסבר לכל הדברים האלה זה ההבדל בין הראיה של משה רבינו לבין הראיה של הקדוש ברוך הוא... משה רבינו רואה את עם ישראל כמו ילד קטן שההורים שלו צריכים לגונן עליו ולהראות שהכל בסדר גם אם לא הכל עובר חלק כדי שהילד לא יפחד גם בעתיד מקשיים כי אז הוא לא יתקדם הלאה
לעומתו הקדוש ברוך הוא כבר לא רואה את עם ישראל בתור ילד קטן כי כבר עברו כמה ימים מאז שהם יצאו ממצרים והם יותר מוכנים "לעולם הגדול" והם צריכים ויכולים להבין שיש קשיים והם צריכים להתפלל כדי שהקדוש ברוך הוא יעזור להם ובעצם על ידי כך גם בני ישראל עצמם יהיו שותפים פעילים בגאולה ולא רק שותפים סבילים והשותפות שלהם מגיעה למצב כזה שהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שאין לו למה להתפלל בשביל עם ישראל כי עם ישראל בעצמו כבר עכשיו ממש לוקח חלק פעיל בגאולה והתפילה של עם ישראל בכללותו היא הדבר הכי גדול ועצום שיכול להשפיע השפעה גדולה בעולם
שבעזרת השם בקרוב נזכה להתאחד כל עם ישראל וביחד להגיע לתפילה הגדולה והעצומה של כלל עם ישראל ושבעזרת השם נזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקנובמהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
מצחיק אותי שאתם פה כל שבת ושאתם אשכרה מבקשים גם מסטיפס ועוד כל שבוע בקפדנות את והוא
שואל השאלה:
^חחיח לא
^חחיח לא
אנונימית
כן
בסוף פרשתנו קוראים אנו על המלחמה הראשונה שניהל עם, שזה לא מכבר נולד. עם ישראל, הצעיר, ללא הניסיון נאלץ להתמודד מול עם מנוסה שבא להילחם בו.
משה המנהיג הדגול אינו יוצא בעצמו להילחם, אלא מורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". חז"ל אומרים שעשה זו במחשבה תחילה. הוא רצה ל"אמן" את יהושע, ועל כך אומרים חז"ל "שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ" (מדרש רבה כו, ג).
בסוף פרשתנו קוראים אנו על המלחמה הראשונה שניהל עם, שזה לא מכבר נולד. עם ישראל, הצעיר, ללא הניסיון נאלץ להתמודד מול עם מנוסה שבא להילחם בו.
משה המנהיג הדגול אינו יוצא בעצמו להילחם, אלא מורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". חז"ל אומרים שעשה זו במחשבה תחילה. הוא רצה ל"אמן" את יהושע, ועל כך אומרים חז"ל "שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ" (מדרש רבה כו, ג).