התמודדות עם חרדה חברתית+ עצות

אני כלכך מזדהה עם זה,
חרדה חברתית זה בין הדברים הקשים שיש.. מצטערת שאנחנו עוברים את זה.. אני מציע לך ללכת עם זה לגורם מקצועי שיעזור לך.

היי! אני בת 23 ואני סובלת מחרדה חברתית מאז גיל 9-10. אני יכולה להבין אותך רבות, פחד מפני בני אדם כשאתה בן אדם בעצמך נשמע כל כך ביזארי ולא יאומן, ואתה יודע שאתה לא אמור לפחד מאנשים ובכל זאת אתה מפחד. כל אינטרקציה עם אנשים מרגישה כמו עמידה בפני סכין שעלולה לדקור אותך, ולא ניתן לעשות אפילו את הדברים ה"שפוטים" ביותר, כמו ללכת לחנות ולדבר עם המוכרת, או לענות לטלפון למספרים לא מוכרים, או אף לשנות את הדרך שבה אתה הולך הביתה רק בגלל שראית אנשים בסביבות גילך שנראים ערסים או צוחקים, ואתה לא רוצה שיצחקו עליך או שיתקפו אותך.

החרדה החברתית שלי עדיין קיימת, מי יודע ואולי אצטרך לחיות איתה תמיד, אבל היא הרבה יותר חלשה ממה שהייתה בעבר. הדברים הם לא כמו שנראים במציאות, כפי שאתה רואה דרך העיניים של העולם השחור של החרדה הזאת. כמובן, יהיו תמיד את סוג האנשים האלה שיוכלו לזרוק מילה רעה או לצחוק, בין אם תהיה אדם חרדתי או אדם רגיל לחלוטין - אך החרדה החברתית גורמת לנו להאמין שכל אדם ואדם בעולם יעשו את אותו הדבר, לכל אדם יש את הצד המרושע הזה, כאשר התמונה היא רחוקה ממה שהיא נראית.

הצלחתי לצמצם את החרדה החברתית שלי כאשר המשכתי להכריח את עצמי לדבר עם אנשים שונים, גם אם כל רגע ורגע הרגשתי שאני אמות. המשכתי והמשכתי, פיתחתי יחסים שונים, כל קשר הוא שונה, הרבה קשרים חיוביים, כמה פחות - אבל ראיתי גוונים עצומים של יחסים שאני יכולה ליצור, וזה מה שגרם לי להשתלט על החרדה יותר, ולראות איך באמת המציאות נראית מעבר למחשבות שלי.
תקופת הקורונה גרמה לי לצאת פחות מהבית ובשל כך שלא יצאתי רבות החוצה, החרדה החברתית התגברה, ואיתה התחילו דברים יותר חמורים, כמו התקפי חרדה שמשפיעים עלי באופן נפשי ופיזי.

אף פעם לא רציתי עזרה, אף פעם לא ביקשתי עזרה, דחיתי כל אחד שהציע וחשבתי שזה אנוכי לנסות לעזור לעצמי. חשבתי שאני כבר מעבר לזה והתגברתי, אך התקופה הוכיחה לי שטעיתי. התחלתי טיפול פסיכולוגי לאחרונה, פחדתי קשות, פחדתי שאקבל מישהי אדישה, פחדתי להיפתח, פחדתי לסמוך על החברה, הפחד הכי גדול שלי אחרי הכל. האמת היא, שלא נדע מה יהיה, ואיזה קשרים ניצור עד שננסה ליצור אותם, עד שניקח צעד - ולקחתי, והפסיכולוגית הייתה חמימה, והיא הקשיבה, ואני גם אמורה להתחיל טיפול תרופתי בקרוב. אני לא מתחרטת על זה שביקשתי עזרה, אני מתקנת את החיים שלי כעת, ועדיף כעת מאשר מאוחר יותר, עדיף בגיל 23, מאשר להיות בת 50 ולהסתגר בבייתי עם הפרעות נפשיות שאולי ועוד יחמירו.

כל חוויה של אדם היא שונה, ואני לא יכולה להבטיח לך שהכל יהיה טוב או שאולי ההפך - אבל דע לך, ביום שתתחיל לעזור לעצמך, בין אם אתה אוהב את עצמך או לא, זה בסדר, רק אז תוכל להביא לשינוי מהמציאות שאתה בכל זאת ולא רוצה לחיות בה. וזו לא דרך קלה, הדרך תמיד תהיה מלאה במכשולים, אך זאת כבר ההתחלה למשהו טוב יותר, וכבר ההתחלה להגיע למסגרת בה אם אדם יצחק ברחוב, תוכל אפילו לא לשים לב לזה וללכת הלאה ללא שום רגש של פגיעה בלב, תוכל לומר "הם צוחקים מהשיחה של עצמם" באופן חיובי ולהמשיך בחייך כרגיל. היום אני מסוגלת לעשות את זה, וזאת ההרגשה הכי טובה בעולם כשדברים שגרמו לך לכאבים גדולים בלב ולחשוב עליהם שבועות רבים, נראים כל כך קטנים וטיפשיים כיום שאתה שוכח מהם עד סוף היום. אני מקווה שהסיפור שלי עורר מעט השראה - אני כן מאמינה בך, ומאמינה שאם תתחיל טיפול ותיתן לאנשים מקצועיים לעזור לך, רק טוב יצא מכך בסוף הדרך.
החרדה חברתית תיפול בקרב, ביום שתפסיק לחמוק ממנה ותעמוד מולה.

היי,
אני סובלת מחרדה חברתית מאז שנולדתי וכל מה שתיארת זה בדיוק אני.
בכיתה ה' ההורים שלי החליטו לקחת אותי לפסיכולוגית והתחלנו לדבר קצת והיא לא עזרה לי בכלל ושנאתי ללכת אליה.
אחרי כמה זמן ההורים שלי מצאו מישהי אחרת שהיא לא פסיכולוגית היא תרפיסטית שזה משהו אחר.
אני עדיין הולכת אליה מכיתה ה' והיא הצילה לי את החיים.
היא גרמה לי להכיר את אחד החברים הכי טובים שלי, היא הצליחה לגרום לי אושר והיא בעיקר נתנה לי את ההרגשה שיש לי עם מי לדבר.
היא כמו אמא שנייה בשבילי.
בלי הטיפול שלה והשיחות איתה אני לא יודעת איפה הייתי היום.
אז מה שאני אומרת כאן זה שטיפול יכול לעזור ויכול גם לא, זה תלוי בבן אדם.
תחפש מישהו שאתה מתחבר אליו ואולי תצליח לעבור את זה ואולי לא ותצטרך כדור פסיאטרי.
אני על כדורים מחודש מאי עד עכשיו פלוס טיפול תרפיסטי וזה באמת עזר לי, החרדית החברתיות שלי כמעט כבר לא כאן יותר.
לך תטפל בעצמך. כנראה שאתה לא תתחרט על זה.
אני יודעת שזה הציל אותי, אני לא בטוחה שהייתי פה היום בלי כל זה אם אתה יודע למה אני מתכוונת..
בהצלחה! 3>