היי אני כתבתי משהו ואני אשמח לתגובה כנה על מה אתם חושבים

אני מתגעגעת לעיניים החומות שלה
שלא הביטו בי,
לצחוק שמעולם לא שמעתי,
וללב שמעולם לא הכרתי
ובכל זאת הלב שלי אצלה.

בזמן שאני שולחת מגילה של האהבה הכי כנה,
היא מתלבטת אם לשלוח אימוגי של אהבה.
ואני מבינה
היא הרבה יותר טובה,
יפה, עם נמשים שהיא לא מכסה,
ומבטים שהיא לא מסתירה.
לא בגלל שהיא שונה
בגלל שהיא לא דומה.

וזאת האהבה.
היא מעולם לא נראתה.
היא נמוכה
ואומרת קוקייה במקום גומייה,
היא חמודה ולא מסתירה.
הלב שלי איתה.
וגם היא אולי חלק מהאהבה?

כשהַפגשנו בפעם הראשונה,
היא הסתכלה עליי במשך שעה וחייכה.
היא הייתה חמודה.
ובפעם השנייה היא הסבירה שהתביישה מהנשיקה.
נתתי לה נשיקה קטנה
והיא דחפה אותי לנשיקה עוד יותר גדולה.
אולי זאת הייתה אהבה?

אבל היא הרוסה.
היא נלקחה.
בהתחלה זאת הייתה אהבה
שהלכה ונעלמה בלי סיבה
והשאירה אותנו
אחרות,
כועסות,
ורחוקות.

או ככה זה הרגיש.
היא אולי פחות אהבה,
פחות אמרה
יותר הייתה בכיוון של כנות איומה.
ובכל זאת הלב שלי אצלה,
מחובר לליבה ללא דרך חזרה.
כי זאת אהבה.
או שזה ככה רק אצלה?

הרגשתי מיוחדת ושונה
בגלל זה נאחזתי בה.
מעולם לא הייתה לי כזאת אהבה
שעמדה ואמרה:
זאת אהבה!

אבל פג זמנה
בלי לומר,
ובלי לדחות
הכול פג יחד איתה.
הכול ריבים,
וסיבוכים,
בלי להבין פשוט למה?

למה להישאר בכלל? היא לחשה,
כשאני מדמיינת איך אנחנו
צוחקות על התקופה הזאת
ביום חתונה.

האהבה נעלמה.
השאירה אותי עיוורת
אז לא הלכתי איתה.
נשארתי.
בכוונה.
אולי יש תקווה.

אבל כל זה הלך יחד איתה.
האהבה התפוגגה