זאת לא שאלה אבל כתבתי משהו ואני אשמח לדעה)אני בן)

/אריק/

הירח זהר בשמי הלילה- מודיע לתושבי העיר באר שבע שהשעה כבר איננה צוהריים ובעוד מחרוזת כוכבים עטפה את השמיים האפורים של אמצע החורף על ספסל מתכת רעוע בתחנת אוטובוס ישנה ישבו להם שני אנשים; בחור ובחורה.
הבחורה הרה הייתה היא, בטנה הריונית עגולה מתחת לחזהה וידה הרזה מחזיקה בה בכאבים- מתחת לעיניה התכולות נתוו קורי עייפות עדינים ושיערה היה אסוף ברישול בעוד הבחור שישב לידה נראה אבוד- כמעט מבוהלות עיניו היו כשבהו אל האופק הלא קיים, מוסתר על ידי מגדלי בטון גבוהים, הוא בהה בהן דקות ארוכות לפני שהחליט סוף סוף לפנות לבחורה ובטון מהוסס הוא לחש את השאלה שהכבידה על ליבו, כאילו ומתעקשת לצאת מבין שפתיו כך במהירות היא ברחה לה, עושה את דרכה דרך מיתרי קולו ומתגלגלת על לשונו לפני שנזרקת לאוויר "שמיני" היא ענתה בקול חלש, חיוך קלוש עלה על פניה והבחור הנהן בהבנה "ואם רק אוכל לשאול האם זה כואב?" הוא הביע עניין, מעיף מבט קטן בידה הדקיקה של האישה "לפעמים, לפעמים הכאב חזק מדי- בעיקר בלילות הוא מכה ומקשה עליי לישון" היא השפילה את ראשה והשמיעה את את קולה שהיה צרוד מעט, אולי אפילו מעורר רחמים.
אם לא קמטי העייפות שגרמו לה להראות מבוגרת לפחות בעשר שנים מגילה המקורי היא יכלה בקלות להראות כבת עשרים שכן זהו גילה המקורי "והאב?" שאלתו פילחה את הדממה, מנפצת אותה כמו זכוכית על הקיר הלא נראה שבין השניים "חולה הוא..."היא נשמעה כמחניקה בכי והרחוב השומם שוב חזר לדממת המוות ששררה בו לפני כן, חוץ מיללת חתול שחור שהתעקש על להתחכך בין רגליהם דבר אינו נשמע ולפתע אור בהיר האיר את הרחוב וגלגלי גומי מסתובבים נשמים חורקים על כביש האספלט; מושכים את מבטיהם של זוג האנשים שבתחנה- האישה התרוממה לדלת האוטובוס שנפתחה בצורה אוטומטית והושיטה את ידה לכיוון בעלה "קדימה אריק, זה הזמן לחזור הביתה."