היי לא מצאתי דבר תורה לשבת תוכלו לתת לי?

פרשת שמות היא הפרשה הפותחת את ספר שמות, ובה מתחילה תקופת השעבוד של בני ישראל במצרים, תוך תיאור הולדת משה, הבריחה שלו למדין והשליחות שלו להוציא את בני ישראל ממצרים.

חידוש יפה מהפרשה קשור למשה רבנו. כשהקבה נגלה אליו בסנה, משה מנסה לסרב לשליחות בטענה: כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (שמות ד, י). המדרש שואל: מדוע בחר הקבה במשה, עם כל המגבלה של כבדות הפה? הרי היה אפשר לבחור מישהו רהוט יותר ומיומן בהובלת עם?

התשובה לכך מראה את העיקרון הגדול בתורה: הבחירה במשה נועדה ללמד אותנו שאנשים אינם נבחרים על פי כישוריהם הגלויים, אלא על פי מהותם הפנימית והשליחות שהם יכולים לבצע בעולם. משה רבנו נבחר לא בגלל יכולות הדיבור שלו אלא בגלל ענוותנותו, אמונתו המוחלטת והמסירות שלו לה.

זהו מסר חזק עבורנו גם אם אנחנו מרגישים חסרים בתחום מסוים, עדיין אנחנו יכולים למלא שליחות גדולה ולהשפיע, כי מה שחשוב הוא הלב והמטרה, ולאו דווקא הכישורים החיצוניים.

ואלה שמות בני ישראל (א, א)
ידועים דברי ספר ה"לבוש" (אורח חיים סימן רפה, שם מובאות הלכות שנים מקרא ואחד תרגום), שראשי התיבות "ואלה שמות" הם "וחייב אדם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום".

באופן דומה מבואר בפירוש בעל הטורים על הפרשה, שראשי התיבות "ואלה שמות בני ישראל", הם "ואדם אשר לומד הסדר, שנים מקרא ואחד תרגום, בקול נעים ישיר, יחיה שנים רבות ארוכים לעולם".

והנה, יש הבדל מסוים ביניהם לפי ראשי התיבות שמציין הלבוש, יוצא שהקריאה היא חובה ("וחייב אדם לקרות הפרשה"), ואילו לפי ראשי התיבות בבעל הטורים, לא מוזכרת חובה, אלא רק מי שעושה כן ("ואדם אשר לומד הסדר") יחיה שנים רבות וכו'.

מסביר הרה"ג פינקל (בספר "משולחן רבי אליהו ברוך" על הפרשיות), ששני המחברים הולכים לשיטתם; בעל הטורים בחיבורו (ההלכתי) טור אורח חיים, בסימן רפה, בהתייחסו לשניים מקרא ואחד תרגום, אינו נוקט לשון "חייב" אלא "צריך ליזהר", שאינה לשון חיוב גמור. ולעומת זאת, השולחן ערוך (שבעקבותיו הולך הלבוש, כדרכו), כותב במפורש "חייב לקרות לעצמו בכל שבוע וכו'". ולכן גם הלבוש, ההולך בעקבות השו"ע, פותח את ראשי התיבות ("ואלה שמות") כ""וחייב אדם" וכו'.

***

כך או כך יש להבין, מדוע עניין הקריאה של שניים מקרא ואחד תרגום נרמז דווקא כאן בספר שמות, ולא נרמז במקום מתאים הרבה יותר, בתחילת התורה, בספר בראשית.

על דרך המוסר מתרצים כך: בתחילת ספר בראשית אין צורך לזרז, שהרי המצווה ידועה, ואנשים מעצמם מקבלים בהתלהבות ש"השנה בעז"ה יקפידו על שנים מקרא"; אך עם התקדמות הפרשיות ולאורך ספר בראשית, חלה התרופפות וירידה, ואדם מתחיל אט אט לזנוח את העניין. לכן החיזוק העיקרי נדרש כשמתחילים ספר שמות לומר שגם מי שבמהלך חומש בראשית זנח מצווה זו והחל להתרשל בה, יחזור כעת ויתחזק בכך.

תירוץ אחר ששמעתי: הנה, מי שחיבר את תקנת שנים מקרא הוא משה רבינו (כך מבואר בערוך השולחן, רפה, ב, הדן במקור והטעם של שמו"ת, וכותב שמשה רבינו תיקן זאת: "ובוודאי בשעה שתיקן משה רבינו לקרות בתורה, תיקן גם כן תקנה זו"). ולפיכך נרמזה מצווה זו בספר שמות ובפרשת שמות, בה נולד משה רבינו, מחבר התקנה.

תירוץ שלישי ראיתי בהערות על ספר בעל הטורים: הפתיחה של ספר שמות מורכבת בעיקר מפירוט שמות (שמותיהם של בני ישראל היורדים מצרימה), ויש אפילו מספר פסוקים שאין בהם דבר מלבד עצם השמות. ובא הכתוב לרמוז, שגם בפסוקים אלה, שאין עליהם באמת תרגום (כי אונקלוס אינו "מתרגם" את המילה "ראובן" באיזושהי דרך משלו) עדיין חלה בהם חובה זו, ויקראם פשוט שלוש פעמים כפי שהם.

[ומוסיף בעל ההערה הנ"ל: מדוע באמת יש עניין לקרות פסוקים אלה שלוש פעמים, לאחר שבאמת אין עליהם תרגום? ומוכיח מכאן, שגדר המצווה מיסודו אינו רק לקרוא "פעמיים לקרוא ועוד פעם אחת תרגום", אלא הגדר הוא "לקרוא שלוש פעמים"; רק שחכמים קבעו שהפעם השלישית מתוך השלוש תהיה באמצעות תרגום, וממילא כשאין "תרגום" נקראים הפסוקים כפי שהם].

איזה יופי לראות שאלה כזואת כול הכבוד לך

בפרשת שמות יש רגע משמעותי שבו משה רואה את סבל בני ישראל ומתחיל להרגיש את הדחף לשנות את מציאותם. כאשר משה רואה את הבעיות של עמו, הוא לא יכול להישאר אדיש. זהו רגע של תחילת הייעוד שלו, שבו הוא לא רק מבין את המצוקה, אלא גם מקבל על עצמו את המשמעות של שינוי הגורל.

החידוש כאן הוא הקשר בין הסבל לתהליך של תיקון. ברגע של סבל יש גם את היכולת להיוולד מחדש, להמציא את הדרך, למצוא את הפתרון. אין גבול למה שיכול להתממש כאשר אדם מצליח להתבונן פנימה, להכיר בכאב ובחולשה, אך באותו זמן להתחיל לפעול מתוך זה כדי להביא תיקון.

המסר הוא שלא תמיד הצמיחה מגיעה במקומות בהם הכל מושלם. הרבה פעמים, הצמיחה האמיתית מתחילה דווקא מתוך הקשיים, מתוך המקום שבו הכל נראה אבוד. כמו משה שצמח מתוך עבדותם של ישראל, כך גם כל אחד מאתנו יכול למצוא את הדרך להתרומם מתוך האתגרים.

שואל השאלה:
יש אנשים חכמים ועם ידע בשלוף^

איך אתה תמיד מוכן עם הדבר תורה^ זה מטורף

בשמחה (:

בפרשת שמות כתוב "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" ולכאורה יש לשאול למה בכלל התורה צריכה לחזור למנות שוב את השמות של בני ישראל? הרי לפני שתי פרשות קראנו את זה ולכאורה זה פשוט בזבוז לרשום את זה שוב
המושג "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" זה אומר שמה שהגיע למצרים ולגלות - זה השם של האדם שנכנס לגלות ומה זה אומר בעצם? הרב קוק זצ"ל אומר שיש מישהו שפיזית הוא עבד אבל בתוך תוכו - הוא בן חורין ולעומתו יש מישהו שהוא פיזית בן חורין אבל בתוך תוכו הוא משועבד
בעצם אנחנו מבינים שהגלות זה אם הצליחו להשתלט על הנפש והזהות שלנו כי אדם שיודע מה הזהות האמיתית שלו למרות שיש לו קושי פיזי - הוא לא יהיה משועבד ולפעמים כשיהודי מאבד את הזהות שלו הקדוש ברוך הוא מזמן לו קושי מסויים כדי שהוא ימצא מחדש את השם שלו ואת הזהות שלו כי בגלל הלחץ הגדול הוא צריך משהו שיגרום לו לעבור את הקושי והדבר היחידי שיגרום לו לעבור את הקושי זה לברר מיהו בתוך תוכו ומה הוא עושה כאן בכלל ואחרי שהוא יבין את זה - הוא יקבל כוחות עצומים ויותר חשוב מזה הוא יבין מי הוא באמת
לכן באים הקשיים כדי להחזיר אותנו אל השם שלנו ואל המהות שלנו ולכן בסוף ספר שמות אחרי היציאה ממצרים וקבלת התורה ובניית המשכן כתוב "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" כי השמות של עם ישראל חזרו להופיע וגילינו את השמות שלנו ואת המהות שלנו

שבעזרת השם נזכה מתוך הקשיים הפרטיים והכלליים שלנו לגלות ולהתחבר למי שאנחנו באמת ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (: