15 תשובות
בוודאי! (:
בפרשת בחוקותי כתוב "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" כלומר הקדוש ברוך הוא אומר לנו שהסיבה לגלות היא בגלל שאנחנו לא שומרים את השמיטה והיובל ויש כאן שאלה עצומה(!) למה דווקא על המצוות האלה יש עונש גלות ולא על מצוות אחרות?
בתור הקדמה חשוב להדגיש שהעונשים שכתובים בפרשה הם לא מנקמנות חס ושלום אלא תוצאה ישירה של המעשים שלנו
עם ישראל לכאורה כלפי חוץ נראה כאילו כל אדם הוא יחיד בפני עצמו ואנחנו רגילים לחשוב שכל אחד צריך לשמור תורה ומצוות בפני עצמו בלי קשר לשאר עם ישראל במיוחד במצוות הפרטיות כמו תפילין וציצית אבל האמת היא שבפנימיות עם ישראל במקור שלו הוא אחד ממש (מה שנקרא "כנסת ישראל") וכל מצווה שיהודי עושה גם אם היא נראית אישית - בפנימיות שלה היא מצווה לכלל עם ישראל וכל עם ישראל מתברך מאותה המצוות ולא רק האדם הפרטי
בניגוד לאותן מצוות פרטיות שאפשר לחשוב ולטעות שכל אחד חי לעצמו במצוות הציבוריות כמו שמיטה ויובל אנחנו רואים גם ברובד החיצוני את הפנימיות של עם ישראל שכולנו אחד ממש והסיבה לזה היא בגלל שאפשר לקיים את אותן המצוות רק כשעם ישראל נמצא ביחד בארץ ישראל ואותן המצוות גורמות לנו לצאת מהמחשבה שכל אחד מאיתנו חי בתור יחיד ושקוע בעצמו והן ומכניסות אותנו למציאות חיים עצומה שבה אנחנו חלק מגוף אחד שנקרא עם ישראל וזאת הסגולה של שנות השמיטה והיובל - לחיות חיים כלליים של התמסרות למען עם ישראל
מכל זה יוצא שיסוד מצוות השמיטה הוא אור השכינה כי לעומת שאר השנים שבהן אור השכינה הוא נסתר ובעקבות זה אנחנו רואים את עצמנו בתור יחידים - בשנות השמיטה והיובל אור השכינה מתגלה החוצה וכלל עם ישראל נראה כגוף אחד ממש(!) וזה בדיוק המהות לזה שאנחנו יושבים בארץ ישראל - בשביל לגלות את אור הנשמה הכללית של עם ישראל
כשאדם לא שומר את השמיטה והיובל המשמעות היא שהוא מנתק את עצמו מאור השכינה ומהאור הכללי של עם ישראל וכל זה בגלל שהוא חושב על עצמו בתור אדם יחיד לעומת זאת כשהאדם שומר שמיטה אז זה כביכול כמו דבק שגורם לעם ישראל להיות ביחד ואור השכינה מאיר בצורה עצומה וכל זה בגלל שהוא רואה את עם ישראל כאחד ממש
וכאן טמונה התשובה לשאלה ששאלנו בהתחלה "למה דווקא על המצוות האלה יש עונש גלות?" והתשובה היא בגלל שמתי שעם ישראל לא שומר שמיטה ותופס את עצמו כהרבה יחידים - אז אין את מה ששומר עלינו מחוברים אחד לשני וממילא יוצא שכלל עם ישראל מתפורר לרסיסים ויוצא לגלות ולעומת זאת מתי שעם ישראל שומר שמיטה ומבין שהוא באמת אחד ממש - אז יהיה את "הדבק" הזה ששומר עלינו מאוחדים וממילא יוצא שכל עם ישראל הוא כולו אחד ובשעה שעם ישראל כולו אחד זה מה שגורם לגילוי השכינה ולגאולה השלמה
שבעזרת השם נזכה לראות ולהרגיש בפועל ממש שכולנו כל עם ישראל הוא אחד ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
בפרשת בחוקותי כתוב "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" כלומר הקדוש ברוך הוא אומר לנו שהסיבה לגלות היא בגלל שאנחנו לא שומרים את השמיטה והיובל ויש כאן שאלה עצומה(!) למה דווקא על המצוות האלה יש עונש גלות ולא על מצוות אחרות?
בתור הקדמה חשוב להדגיש שהעונשים שכתובים בפרשה הם לא מנקמנות חס ושלום אלא תוצאה ישירה של המעשים שלנו
עם ישראל לכאורה כלפי חוץ נראה כאילו כל אדם הוא יחיד בפני עצמו ואנחנו רגילים לחשוב שכל אחד צריך לשמור תורה ומצוות בפני עצמו בלי קשר לשאר עם ישראל במיוחד במצוות הפרטיות כמו תפילין וציצית אבל האמת היא שבפנימיות עם ישראל במקור שלו הוא אחד ממש (מה שנקרא "כנסת ישראל") וכל מצווה שיהודי עושה גם אם היא נראית אישית - בפנימיות שלה היא מצווה לכלל עם ישראל וכל עם ישראל מתברך מאותה המצוות ולא רק האדם הפרטי
בניגוד לאותן מצוות פרטיות שאפשר לחשוב ולטעות שכל אחד חי לעצמו במצוות הציבוריות כמו שמיטה ויובל אנחנו רואים גם ברובד החיצוני את הפנימיות של עם ישראל שכולנו אחד ממש והסיבה לזה היא בגלל שאפשר לקיים את אותן המצוות רק כשעם ישראל נמצא ביחד בארץ ישראל ואותן המצוות גורמות לנו לצאת מהמחשבה שכל אחד מאיתנו חי בתור יחיד ושקוע בעצמו והן ומכניסות אותנו למציאות חיים עצומה שבה אנחנו חלק מגוף אחד שנקרא עם ישראל וזאת הסגולה של שנות השמיטה והיובל - לחיות חיים כלליים של התמסרות למען עם ישראל
מכל זה יוצא שיסוד מצוות השמיטה הוא אור השכינה כי לעומת שאר השנים שבהן אור השכינה הוא נסתר ובעקבות זה אנחנו רואים את עצמנו בתור יחידים - בשנות השמיטה והיובל אור השכינה מתגלה החוצה וכלל עם ישראל נראה כגוף אחד ממש(!) וזה בדיוק המהות לזה שאנחנו יושבים בארץ ישראל - בשביל לגלות את אור הנשמה הכללית של עם ישראל
כשאדם לא שומר את השמיטה והיובל המשמעות היא שהוא מנתק את עצמו מאור השכינה ומהאור הכללי של עם ישראל וכל זה בגלל שהוא חושב על עצמו בתור אדם יחיד לעומת זאת כשהאדם שומר שמיטה אז זה כביכול כמו דבק שגורם לעם ישראל להיות ביחד ואור השכינה מאיר בצורה עצומה וכל זה בגלל שהוא רואה את עם ישראל כאחד ממש
וכאן טמונה התשובה לשאלה ששאלנו בהתחלה "למה דווקא על המצוות האלה יש עונש גלות?" והתשובה היא בגלל שמתי שעם ישראל לא שומר שמיטה ותופס את עצמו כהרבה יחידים - אז אין את מה ששומר עלינו מחוברים אחד לשני וממילא יוצא שכלל עם ישראל מתפורר לרסיסים ויוצא לגלות ולעומת זאת מתי שעם ישראל שומר שמיטה ומבין שהוא באמת אחד ממש - אז יהיה את "הדבק" הזה ששומר עלינו מאוחדים וממילא יוצא שכל עם ישראל הוא כולו אחד ובשעה שעם ישראל כולו אחד זה מה שגורם לגילוי השכינה ולגאולה השלמה
שבעזרת השם נזכה לראות ולהרגיש בפועל ממש שכולנו כל עם ישראל הוא אחד ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
מדהיםם
ותודה לכם על זיכוי רבים
בזכותכם אני יודעת משהו על הפרשה כל שבוע תודהה
שבת שלום❤
ותודה לכם על זיכוי רבים
בזכותכם אני יודעת משהו על הפרשה כל שבוע תודהה
שבת שלום❤
יותר סיפור מאשר דבר תורה, אבל יש לו מסר משמעותי בעיניי :)
אב ובנו יצאו יחד לטיול ארוך של כמה שבועות. האב הרגיש שנוצר ריחוק בינו לבין בנו, הוא רצה שהבן ירגיש שהוא קרוב אליו ויוכל ללמוד להכיר אותו יותר ולהתחבר אליו. בהתאם לכך תכנן האב מסע ארוך שבו יעברו בדרכים שונות ויחוו המון חוויות והרפתקאות שיעזרו להם להתקרב זה לזה.
אולם הצעיר שלא ידע את כל זה, היה כל הזמן 'על קוצים' וחסר סבלנות ורק ביקש לדעת: "אבא, מתי מגיעים כבר?" "אבא, מה המסלול? לאן אנחנו נוסעים?"
בסופו של כל יום, וגם במהלכו, היה הצעיר מתלונן על הדרך הארוכה, על התקלות שבדרך, על החום, על הקור, על האתגרים ועל כל דבר אפשרי כמעט מבחינתו רגעי ההנאה היו מעטים ממש, וביחס לטורח ולקושי המסע היה ממש מעצבן.
בשלב מסוים תפס האב את בנו לשיחה רצינית ואמר לו: "אהוב יקר שלי, לא יצאתי איתך לדרך כדי להגיע לאנשהו, זה לא הסיפור שלנו אנחנו בהחלט נגיע למקומות נפלאים, ובסופו של המסע הזה המציאות שלך תהיה אחרת לגמרי, אבל זה ממש לא לב העניין. יצאתי איתך למסע הזה פשוט כדי להיות איתך, לעבור איתך תהליך, לחוות איתך את הדרך, שנלך כאן יחד, שתוכל להכיר אותי ולהבין אותי קצת יותר ממה שהבנת עד כה אני רוצה להעניק לך את כל מה שאני מסוגל רק להעניק לך, וגם לאורך הטיול הזה אתן לך את כל השפע הטוב שיגרום לך שמחה והנאה, אבל בעיקר אני נותן לך את עצמי, את האפשרות להתחבר, ואת האפשרות בשבילך לצמוח, לגדול ולעבור מסע של התפתחות יחד איתי.
אם תבחר ליהנות מהדרך, בן שלי יקר, יהיה לך מסע מופלא ומדהים, אתה לא תפסיק להתרגש ולהתפעל, אתה תגלה שכל האתגרים והקשיים שיש במסע הזה הם חלק בלתי נפרד ממנו ויש בהם המון שמחה וחוויה.
אבל אם תבחר להתלונן, ורק תרצה לנוח או להגיע כבר ליעד, אתה אולי תגיע בסוף, אבל אתה תהיה עייף ומותש, כאוב ומבואס, עצוב ומדוכא, ותחמיץ את החוויה המדהימה של הדרך עצמה"
הפרשה נפתחת במילים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" כדי ללמד אותנו שיש משמעות גדולה מאוד לעצם ההליכה שלנו בעולם, למסע של הגוף והנשמה בתוך העולם הזה. כי הדרך שאדם עובר כאן בעולם חשובה לא פחות ואף יותר מהיעד שאליו יגיע בסופו של דבר. וזו הסיבה שהעולם הבא לא נזכר במפורש בתורה, אף שהוא בוודאי חשוב ומשמעותי, וכולנו אכן נגיע ונזכה בסופו של תהליך לעולם הבא, שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". אבל לא זה עיקר הסיפור.
הסיפור העיקרי הוא דווקא העולם הזה. וכמו שאמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". הרעיון הוא שנלמד ליהנות מהדרך, שנלמד להעריך את המסע המופלא שיש לנו את הזכות להיות חלק ממנו, למרות כל האתגרים והקשיים שפוגשים אותנו בדרך. כי במסע הזה יש לנו הזכות ללמוד להתחבר לבורא, להכיר אותו, ללמוד אותו, ולצעוד איתו בתהליך מופלא של התפתחות.
וכשחיים בתודעה הזו ובהסתכלות הזו, כל המציאות נראית ומרגישה אחרת, ואפשר לקבל טעימה של העולם הבא כבר בעולם הזה, ועל כך אמרו חכמים "יש להם חלק", ללמד שכבר עכשיו יש, ולא רק לעתיד לבוא.
(מקור: שלום לעם- תורה ויהדות)
שבת שלום❤
אב ובנו יצאו יחד לטיול ארוך של כמה שבועות. האב הרגיש שנוצר ריחוק בינו לבין בנו, הוא רצה שהבן ירגיש שהוא קרוב אליו ויוכל ללמוד להכיר אותו יותר ולהתחבר אליו. בהתאם לכך תכנן האב מסע ארוך שבו יעברו בדרכים שונות ויחוו המון חוויות והרפתקאות שיעזרו להם להתקרב זה לזה.
אולם הצעיר שלא ידע את כל זה, היה כל הזמן 'על קוצים' וחסר סבלנות ורק ביקש לדעת: "אבא, מתי מגיעים כבר?" "אבא, מה המסלול? לאן אנחנו נוסעים?"
בסופו של כל יום, וגם במהלכו, היה הצעיר מתלונן על הדרך הארוכה, על התקלות שבדרך, על החום, על הקור, על האתגרים ועל כל דבר אפשרי כמעט מבחינתו רגעי ההנאה היו מעטים ממש, וביחס לטורח ולקושי המסע היה ממש מעצבן.
בשלב מסוים תפס האב את בנו לשיחה רצינית ואמר לו: "אהוב יקר שלי, לא יצאתי איתך לדרך כדי להגיע לאנשהו, זה לא הסיפור שלנו אנחנו בהחלט נגיע למקומות נפלאים, ובסופו של המסע הזה המציאות שלך תהיה אחרת לגמרי, אבל זה ממש לא לב העניין. יצאתי איתך למסע הזה פשוט כדי להיות איתך, לעבור איתך תהליך, לחוות איתך את הדרך, שנלך כאן יחד, שתוכל להכיר אותי ולהבין אותי קצת יותר ממה שהבנת עד כה אני רוצה להעניק לך את כל מה שאני מסוגל רק להעניק לך, וגם לאורך הטיול הזה אתן לך את כל השפע הטוב שיגרום לך שמחה והנאה, אבל בעיקר אני נותן לך את עצמי, את האפשרות להתחבר, ואת האפשרות בשבילך לצמוח, לגדול ולעבור מסע של התפתחות יחד איתי.
אם תבחר ליהנות מהדרך, בן שלי יקר, יהיה לך מסע מופלא ומדהים, אתה לא תפסיק להתרגש ולהתפעל, אתה תגלה שכל האתגרים והקשיים שיש במסע הזה הם חלק בלתי נפרד ממנו ויש בהם המון שמחה וחוויה.
אבל אם תבחר להתלונן, ורק תרצה לנוח או להגיע כבר ליעד, אתה אולי תגיע בסוף, אבל אתה תהיה עייף ומותש, כאוב ומבואס, עצוב ומדוכא, ותחמיץ את החוויה המדהימה של הדרך עצמה"
הפרשה נפתחת במילים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" כדי ללמד אותנו שיש משמעות גדולה מאוד לעצם ההליכה שלנו בעולם, למסע של הגוף והנשמה בתוך העולם הזה. כי הדרך שאדם עובר כאן בעולם חשובה לא פחות ואף יותר מהיעד שאליו יגיע בסופו של דבר. וזו הסיבה שהעולם הבא לא נזכר במפורש בתורה, אף שהוא בוודאי חשוב ומשמעותי, וכולנו אכן נגיע ונזכה בסופו של תהליך לעולם הבא, שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". אבל לא זה עיקר הסיפור.
הסיפור העיקרי הוא דווקא העולם הזה. וכמו שאמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". הרעיון הוא שנלמד ליהנות מהדרך, שנלמד להעריך את המסע המופלא שיש לנו את הזכות להיות חלק ממנו, למרות כל האתגרים והקשיים שפוגשים אותנו בדרך. כי במסע הזה יש לנו הזכות ללמוד להתחבר לבורא, להכיר אותו, ללמוד אותו, ולצעוד איתו בתהליך מופלא של התפתחות.
וכשחיים בתודעה הזו ובהסתכלות הזו, כל המציאות נראית ומרגישה אחרת, ואפשר לקבל טעימה של העולם הבא כבר בעולם הזה, ועל כך אמרו חכמים "יש להם חלק", ללמד שכבר עכשיו יש, ולא רק לעתיד לבוא.
(מקור: שלום לעם- תורה ויהדות)
שבת שלום❤
והשבתי חיה רעה מן הארץ (כו, ו)
נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בביאור ברכה זו (והשבתי חיה רעה מן הארץ), וכפי שמובא כאן במדרש תורת כהנים: ר יהודה אומר הנני מעבירם מן הארץ, ר שמעון אומר משביתן שלא יזיקו.
כלומר, לפי רבי יהודה הברכה היא כפשוטה ממש, שלא יהיו כלל חיות רעות בארץ, ואילו לפי רבי שמעון, יהיו חיות, ומה שכתוב והשבתי, פירושו שלא יזיקו.
מה שורש המחלוקת ביניהם? ידוע הסברו של הרוגאצובר בחיבורו צפנת פענח, המקשר בין מחלוקת זו לבין מחלוקת ידועה אחרת, שגם היא סובבת סביב הפועל להשבית:
הצטווינו לפני פסח להשבית את החמץ (שמות יב, טו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם), ונחלקו שם תנאים: רבי יהודה סובר, שחובה לקיים מצווה זו דווקא על ידי שריפה, ואילו חכמים סוברים שמספיק גם לפורר את החמץ ולפזרו ברוח, או להשליכו לים וכו (משנה, פסחים, ב, א: רבי יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים, אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים). ומבאר הרוגאצובר, שהמחלוקות תלויות ודומות: רבי יהודה, בשני המקרים סובר שהפירוש של השבתה הוא שמעבירים מן העולם לחלוטין את המציאות החומרית של הדבר, ולא די בכך שמבטלים את התכונות המרכזיות שלו (ולכן, לצורך השבתת חמץ לא די להופכו לבלתי ראוי לאכילה וכו, אלא צריך לשרפו ולהפכו לאפר, שהוא כבר מציאות חדשה ואינו החומר הקודם; וכן הברכה והשבתי חיה רעה מתפרשת כך שהחיות הרעות עוברות לחלוטין מן העולם, ולא רק בכך שיאבדו את תכונתן המרכזית). ואילו החולקים על רבי יהודה סוברים בשני המקרים שהפירוש של השבתה הוא לאו דווקא ביטול המציאות החומרית, אלא די בכך שניטלת התכונה המרכזית ביטול החמץ מתכונתו ומהותו הקודמת, וביטול תכונת החיה הרעה להזיק.
[הרוגאצובר משתמש במונחים של חומר וצורה: חומר הוא ישותו החומרית של הדבר, וצורה היא המהות, התכונה המרכזית של החומר: רבי יהודה סובר שהפירוש של השבתה הוא ביעור החומר הפיזי, והחולקים סוברים שמדובר בהשבתת הצורה, התכונה המרכזית].
האדמור מחבד, בליקוטי שיחות, מוסיף לכך נדבך נוסף: ידועה מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לאורך השס ביחס למלאכות שבת, מה הדין בדבר שאינו מתכוון, דהיינו, אדם עושה את המלאכה, אך אינו מתכוון אליה (כגון: הגורר שולחן על הקרקע ונוצר חריץ כך שמבחינה פיזית יש לפנינו מלאכת בנייה או חרישה, אך האדם אינו מתכוון לכך כלל) לפי רבי שמעון הדבר מותר, ורבי יהודה אוסר. וכן נחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה, דהיינו, שעושה אחת מהמלאכות האסורות בשבת, אך לצורך תכלית צדדית שאינה התכלית המרכזית של המלאכה (כגון הצד בעל חיים, לא משום שהוא צריך את בעל החיים, אלא כדי שבעל החיים לא יזיק לו), שלפי רבי יהודה אסור ולפי רבי שמעון מותר מן התורה. ומבאר האדמור מחבד, שגם כאן שורש המחלוקת דומה, שהרי הצטווינו בשבת לשבות ממלאכה, ונחלקו במהות השביתה לפי רבי יהודה, צריכה להיות שביתה מלאה מהמלאכה גם ברמת המציאות הפיזית ולא רק ברמת המציאות המחשבתית (שלא יתכוון לכך וכדומה) ואילו לפי רבי שמעון, ההשבתה ממלאכה מתקיימת כאשר נוטלים מהמלאכה את מרכיביה הרגילים.
***
מחברים בני זמננו קושרים מחלוקת זו של רבי יהודה ורבי שמעון לשיטתם באופן רחב יותר (לאו דווקא במקומות שבהן נזכרת השבתה): רבי יהודה מתמקד תמיד במציאות הפיזית כפי שהיא בשטח, ואילו רבי שמעון מתמקד בפנימיות הדבר, במחשבה שמאחוריו וכדומה.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא המעשה הידוע במסכת שבת דף לג עב, שם מסופר שישבו חכמים ודיברו על פועלם של הרומאים. רבי יהודה שיבח את הרומאים על הגשרים והשווקים שבנו, המרחצאות וכדומה, ואילו רבי שמעון (רבי שמעון בר יוחאי, שהוא רבי שמעון בכל מקום) גינה אותם ואמר, כל שעשו היה לצורך עצמם [פתח ר יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות; ר יוסי שתק; נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס]. וכששמעו זאת הרומאים נאלץ רבי שמעון לברוח למערה. והנה, גם שם, כל אחד ותפיסתו לשיטתו: רבי יהודה מתמקד בכך שתהיה כוונתם אשר תהיה, סוף סוף המציאות הפיזית היא שבנו גשרים, שווקים ומרחצאות, ואילו רבי שמעון מתמקד בכוונה הפנימית שמאחורי הדבר (ובדומה למלאכת שבת, המחלוקת היא האם מתמקדים בכך שהמציאות עצמה נעשית, או בכוונה שמאחוריה).
ויש גם דוגמאות רבות אחרות לכך שרבי שמעון לא הולך אחר המציאות הפיזית כפי שהיא, אלא אחר עומק הדבר: א. לפי רבי שמעון, כל העומד להיזרק כזרוק דמי (דהיינו, אם כבר נאסף דם הקרבן וראוי לזריקה, כשר הקרבן גם אם לבסוף אירעה תקלה ובפועל לא נזרק הדם), למרות שלא נזרק הדם בפועל; ב. רבי שמעון הולך אחר טעמא דקרא, דהיינו, גם במקרים שפשט הלשון בפסוק אומר דבר אחד, הולך רבי שמעון אחרי הטעם והמהות; ולדוגמה, כשהפסוק מצווה לא לחבול בגד אלמנה, סובר רבי שמעון שהכוונה דווקא לענייה, אך עשירה ניתן למשכן, למרות שהכתוב עצמו אינו מחלק (בבא מציעא, קטו עא); ג. רבי שמעון אומר שחיטה שאינה ראויה, לא שמה שחיטה; דהיינו, בכל הדינים שבהם התורה מתייחסת לשחיטה (אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, או הדין שגנב ששחט צריך לשלם פי ארבעה וחמישה, או המצווה לכסות את הדם לאחר שחיטה), לא די בכך שבפועל תתקיים שחיטה, אלא שהשחיטה תתברר כראויה לאכילה, ואם השחיטה אינה ראויה לאכילה, כגון שנמצאת טריפה בבהמה, נחלקו תנאים האם הפעולה מוגדרת כשחיטה, ורבי שמעון הוא זה שאינו מגדיר זאת כשחיטה, למרות שבפועל הייתה שחיטה, אך ניטלה מהותה המרכזית, שהיא התרת הבהמה לאכילה. ד. אדם שהתכוון להרוג אדם אחד והרג אדם אחר, לפי חכמים חייב, אך רבי שמעון פוטר (סנהדרין עט עא), כי לא התקיימה כוונתו. וכן התכוון לבייש את זה ובייש את זה, רבי שמעון פוטר מתשלומי בושת (בק פו עא). וראו בהרחבה במאמרו של הרב דוד כוכב, כוונה ומעשה, רשבי ורבי יהודה, המנתח כשבעים מקומות כאלה).
נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בביאור ברכה זו (והשבתי חיה רעה מן הארץ), וכפי שמובא כאן במדרש תורת כהנים: ר יהודה אומר הנני מעבירם מן הארץ, ר שמעון אומר משביתן שלא יזיקו.
כלומר, לפי רבי יהודה הברכה היא כפשוטה ממש, שלא יהיו כלל חיות רעות בארץ, ואילו לפי רבי שמעון, יהיו חיות, ומה שכתוב והשבתי, פירושו שלא יזיקו.
מה שורש המחלוקת ביניהם? ידוע הסברו של הרוגאצובר בחיבורו צפנת פענח, המקשר בין מחלוקת זו לבין מחלוקת ידועה אחרת, שגם היא סובבת סביב הפועל להשבית:
הצטווינו לפני פסח להשבית את החמץ (שמות יב, טו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם), ונחלקו שם תנאים: רבי יהודה סובר, שחובה לקיים מצווה זו דווקא על ידי שריפה, ואילו חכמים סוברים שמספיק גם לפורר את החמץ ולפזרו ברוח, או להשליכו לים וכו (משנה, פסחים, ב, א: רבי יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים, אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים). ומבאר הרוגאצובר, שהמחלוקות תלויות ודומות: רבי יהודה, בשני המקרים סובר שהפירוש של השבתה הוא שמעבירים מן העולם לחלוטין את המציאות החומרית של הדבר, ולא די בכך שמבטלים את התכונות המרכזיות שלו (ולכן, לצורך השבתת חמץ לא די להופכו לבלתי ראוי לאכילה וכו, אלא צריך לשרפו ולהפכו לאפר, שהוא כבר מציאות חדשה ואינו החומר הקודם; וכן הברכה והשבתי חיה רעה מתפרשת כך שהחיות הרעות עוברות לחלוטין מן העולם, ולא רק בכך שיאבדו את תכונתן המרכזית). ואילו החולקים על רבי יהודה סוברים בשני המקרים שהפירוש של השבתה הוא לאו דווקא ביטול המציאות החומרית, אלא די בכך שניטלת התכונה המרכזית ביטול החמץ מתכונתו ומהותו הקודמת, וביטול תכונת החיה הרעה להזיק.
[הרוגאצובר משתמש במונחים של חומר וצורה: חומר הוא ישותו החומרית של הדבר, וצורה היא המהות, התכונה המרכזית של החומר: רבי יהודה סובר שהפירוש של השבתה הוא ביעור החומר הפיזי, והחולקים סוברים שמדובר בהשבתת הצורה, התכונה המרכזית].
האדמור מחבד, בליקוטי שיחות, מוסיף לכך נדבך נוסף: ידועה מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לאורך השס ביחס למלאכות שבת, מה הדין בדבר שאינו מתכוון, דהיינו, אדם עושה את המלאכה, אך אינו מתכוון אליה (כגון: הגורר שולחן על הקרקע ונוצר חריץ כך שמבחינה פיזית יש לפנינו מלאכת בנייה או חרישה, אך האדם אינו מתכוון לכך כלל) לפי רבי שמעון הדבר מותר, ורבי יהודה אוסר. וכן נחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה, דהיינו, שעושה אחת מהמלאכות האסורות בשבת, אך לצורך תכלית צדדית שאינה התכלית המרכזית של המלאכה (כגון הצד בעל חיים, לא משום שהוא צריך את בעל החיים, אלא כדי שבעל החיים לא יזיק לו), שלפי רבי יהודה אסור ולפי רבי שמעון מותר מן התורה. ומבאר האדמור מחבד, שגם כאן שורש המחלוקת דומה, שהרי הצטווינו בשבת לשבות ממלאכה, ונחלקו במהות השביתה לפי רבי יהודה, צריכה להיות שביתה מלאה מהמלאכה גם ברמת המציאות הפיזית ולא רק ברמת המציאות המחשבתית (שלא יתכוון לכך וכדומה) ואילו לפי רבי שמעון, ההשבתה ממלאכה מתקיימת כאשר נוטלים מהמלאכה את מרכיביה הרגילים.
***
מחברים בני זמננו קושרים מחלוקת זו של רבי יהודה ורבי שמעון לשיטתם באופן רחב יותר (לאו דווקא במקומות שבהן נזכרת השבתה): רבי יהודה מתמקד תמיד במציאות הפיזית כפי שהיא בשטח, ואילו רבי שמעון מתמקד בפנימיות הדבר, במחשבה שמאחוריו וכדומה.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא המעשה הידוע במסכת שבת דף לג עב, שם מסופר שישבו חכמים ודיברו על פועלם של הרומאים. רבי יהודה שיבח את הרומאים על הגשרים והשווקים שבנו, המרחצאות וכדומה, ואילו רבי שמעון (רבי שמעון בר יוחאי, שהוא רבי שמעון בכל מקום) גינה אותם ואמר, כל שעשו היה לצורך עצמם [פתח ר יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות; ר יוסי שתק; נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס]. וכששמעו זאת הרומאים נאלץ רבי שמעון לברוח למערה. והנה, גם שם, כל אחד ותפיסתו לשיטתו: רבי יהודה מתמקד בכך שתהיה כוונתם אשר תהיה, סוף סוף המציאות הפיזית היא שבנו גשרים, שווקים ומרחצאות, ואילו רבי שמעון מתמקד בכוונה הפנימית שמאחורי הדבר (ובדומה למלאכת שבת, המחלוקת היא האם מתמקדים בכך שהמציאות עצמה נעשית, או בכוונה שמאחוריה).
ויש גם דוגמאות רבות אחרות לכך שרבי שמעון לא הולך אחר המציאות הפיזית כפי שהיא, אלא אחר עומק הדבר: א. לפי רבי שמעון, כל העומד להיזרק כזרוק דמי (דהיינו, אם כבר נאסף דם הקרבן וראוי לזריקה, כשר הקרבן גם אם לבסוף אירעה תקלה ובפועל לא נזרק הדם), למרות שלא נזרק הדם בפועל; ב. רבי שמעון הולך אחר טעמא דקרא, דהיינו, גם במקרים שפשט הלשון בפסוק אומר דבר אחד, הולך רבי שמעון אחרי הטעם והמהות; ולדוגמה, כשהפסוק מצווה לא לחבול בגד אלמנה, סובר רבי שמעון שהכוונה דווקא לענייה, אך עשירה ניתן למשכן, למרות שהכתוב עצמו אינו מחלק (בבא מציעא, קטו עא); ג. רבי שמעון אומר שחיטה שאינה ראויה, לא שמה שחיטה; דהיינו, בכל הדינים שבהם התורה מתייחסת לשחיטה (אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, או הדין שגנב ששחט צריך לשלם פי ארבעה וחמישה, או המצווה לכסות את הדם לאחר שחיטה), לא די בכך שבפועל תתקיים שחיטה, אלא שהשחיטה תתברר כראויה לאכילה, ואם השחיטה אינה ראויה לאכילה, כגון שנמצאת טריפה בבהמה, נחלקו תנאים האם הפעולה מוגדרת כשחיטה, ורבי שמעון הוא זה שאינו מגדיר זאת כשחיטה, למרות שבפועל הייתה שחיטה, אך ניטלה מהותה המרכזית, שהיא התרת הבהמה לאכילה. ד. אדם שהתכוון להרוג אדם אחד והרג אדם אחר, לפי חכמים חייב, אך רבי שמעון פוטר (סנהדרין עט עא), כי לא התקיימה כוונתו. וכן התכוון לבייש את זה ובייש את זה, רבי שמעון פוטר מתשלומי בושת (בק פו עא). וראו בהרחבה במאמרו של הרב דוד כוכב, כוונה ומעשה, רשבי ורבי יהודה, המנתח כשבעים מקומות כאלה).
*"פרשת בחוקותי"*
*למה נצטרך שפע חומרי בגאולה?*
פרשתנו מתחילה בפסוקים ''אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ונָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ''
מהפסוק ''ונתנה הארץ יבולה'', חכמים דורשים שכשיבא מלך המשיח ויביא את הגאולה יהיה שפע גשמי עצום, עד כדי כך ששיבולת חיטה תהיה בגודל של עץ דקל, וחיטה אחת תהיה בגודל של כליה של שור (!). וכן שפע גשמי רב נוסף.
כשיגיע משיח, כולנו נהיה עסוקים ברוחניות, בלימוד תורה, בחיבור לבורא, ונשאלת השאלה, מדוע השפע הגשמי הזה יהיה נצרך? זה הרי לא יעניין אף אחד בגאולה.
מסביר הרבי, כאשר משהו נוגע באדם באמת, זה חודר בו בכל חלקי גופו.
ולדוגמא כשהאדם נמצא במצב של שמחה, בצורה אינסטינקטיבית ולא רצונית כל הגוף יזוז וירקוד, אפילו העקב שברגל.
בגאולה השלמה, העולם כולו ישתנה, בעולם כולו יאיר משיח, והשפע הרוחני הזה יחדור במציאות בצורה מושלמת עד שהוא יתבטא גם בדברים חומרים כמו גודל החיטה.
*מה אני לומד מהשפע הגשמי בגאולה?*
המדד להאם אידאל מסויים קיים בנו באמת, זה המעשה, אם הדברים קיימים בתוכנו באמת באופן אוטומטי הם גם יתבטאו במעשים שלנו, אבל אם המעשים לא משתנים בעקבות האידיאל, כנראה שהאידאל לא מספיק חשוב לנו.
*שבת שלום!*
*למה נצטרך שפע חומרי בגאולה?*
פרשתנו מתחילה בפסוקים ''אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ונָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ''
מהפסוק ''ונתנה הארץ יבולה'', חכמים דורשים שכשיבא מלך המשיח ויביא את הגאולה יהיה שפע גשמי עצום, עד כדי כך ששיבולת חיטה תהיה בגודל של עץ דקל, וחיטה אחת תהיה בגודל של כליה של שור (!). וכן שפע גשמי רב נוסף.
כשיגיע משיח, כולנו נהיה עסוקים ברוחניות, בלימוד תורה, בחיבור לבורא, ונשאלת השאלה, מדוע השפע הגשמי הזה יהיה נצרך? זה הרי לא יעניין אף אחד בגאולה.
מסביר הרבי, כאשר משהו נוגע באדם באמת, זה חודר בו בכל חלקי גופו.
ולדוגמא כשהאדם נמצא במצב של שמחה, בצורה אינסטינקטיבית ולא רצונית כל הגוף יזוז וירקוד, אפילו העקב שברגל.
בגאולה השלמה, העולם כולו ישתנה, בעולם כולו יאיר משיח, והשפע הרוחני הזה יחדור במציאות בצורה מושלמת עד שהוא יתבטא גם בדברים חומרים כמו גודל החיטה.
*מה אני לומד מהשפע הגשמי בגאולה?*
המדד להאם אידאל מסויים קיים בנו באמת, זה המעשה, אם הדברים קיימים בתוכנו באמת באופן אוטומטי הם גם יתבטאו במעשים שלנו, אבל אם המעשים לא משתנים בעקבות האידיאל, כנראה שהאידאל לא מספיק חשוב לנו.
*שבת שלום!*
סיפור יפה על האבלוציה
פרק א' (פרק ב' שבוע הבא בעזרת ה' (:)
איל! בוא תראה!
מה קרה?
עוד לא ראית דבר כזה! בוא מהר!
איל נכנס במרוצה אל השדרה שם עמד אפל, ומצא להפתעתו בין העצים, שחלקם נעקרו משרשיהם וחלקם נשברו, שולחן גדול וכבד עשוי מעץ אקליפטוס, ועליו מונחות צלחות חרסינה שלצידיהן סכינים ומזלגות. מן השולחן עצמו עלו אדים חמים.
איך הגיע לכאן שולחן כזה? - שאל בתמהון.
חכה, עוד לא ראית הכול - אמר לו אפל - תראה מה אני רואה פה: איזו מגרה!
איל התבונן במגרת השולחן הגדולה שבחזיתה קבוע לוח נחושת ובו טבלה משובצת ספרות.
תפתח - אמר אפל
איל ניגש למשוך את המגרה - היא היתה נעולה.
הוא עמד נבוך ותלה עיניו באפל.
תנסה להקליד את הקוד הסודי של המנעול - הציע אפל - ואז בודאי תִּפָּתַח המגרה.
איל נסוג מעט ובמבט אומלל משהו מלמל: אני יכול כעת לנסות להקליד במשך חודשים מבלי למצוא את הקוד הנכון...
ובכלל, כמה ספרות יש בקוד הזה? ומה פשר האדים האלה שעולים מהשולחן? ומאין צץ פה בתוך השדרה שולחן כזה?!
אפל חייך: אתה זוכר את הסופה מהשבוע שעבר?
איל הביט בו: כן...?
נו, זהו. - אמר אפל - אתה זוכר שהכול עף, ועצים נעקרו, והגג של לול הברווזים התעופף והברק פגע באקליפטוס?
נו...
מה "נו", זה מה שנוצר כתוצאה מהסופה ההיא: כנראה שמעוצמת הסערה הנוראה, ה"ציקלון" הזה - הענפים של האקליפטוס נשברו והרוח חיברה אותם יחד לשולחן שאתה רואה כאן.
ולוח הנחושת עם טבלת הספרות, מאין הוא הגיע? והצלחות... והאדים... והכול?!
הכול מהסערה. זו היתה סופה חריגה אפילו בקנה-מידה בין-לאומי! ראית מה שכל התקשורת אמרה...
דבר כזה לא יכול להיווצר מאליו סתם כך, רק כתוצאה מסערה, באיזו עוצמה שלא תהיה! - גיחך איל בביטול.
אפל ניגש בשקט אל השולחן, הקליד על לוח המקשים ופתח את המגרה. לעיניהם נתגלתה קדרה מהבילה שבתוכה מונח ברווז צלוי ברוטב יין עם פטריות. איל הביט באפל: גם את זה בישלה הסופה?! - שאל מעט בלגלוג.
אפל כרכם את פניו: מה אתה לועג? אתה לא רואה?!
תגיד, מה אתה חושב אותי - קרא איל - נולדתי אתמול?! כדי לייצר שולחן כזה עם כל הפרטים, צריך קודם-כל שכל, וגם יכולת עשיה, וכלי עבודה. גם ילד בכיתה א' לא היה מאמין לכל הסיפור שלך! תגיד, מה עובר עליך...?!
ואתה - התריס אפל כנגדו - מה אתה חושב אותי... שאני צריך להאמין לברבורים שלך? רק אתמול הצהרת שהכול בעולם נוצר מעצמו, והתפתח באופן ספונטני: האדם בא מהקוף, והקוף ממה? אולי מכלב? וכלב מחתול, והחתול אולי בא מעכבר, ועכבר מלטאה ולטאה מחילזון וחילזון אולי מאַמֶבָּה... אתה יודע מה זו אמבה?! יש לך בכלל מושג מה זו אמבה?! איזה דבר גאוני היצור החד-תאי הזה?! הרי שמעת על dna: מולקולת dna אחת של אמבה אוצרת בתוכה אינפורמציה שדיה להכיל שלושים אלף כרכים של אנציקלופדיה בריטניקה!!! אז אתה רוצה להגיד שזה נוצר לבד?!
איל משך בכתפיו - קודם-כל זה נוצר בתהליך איטי והדרגתי של מיליארדי שנים - אמר.
ובתהליך איטי כזה של מיליארדי שנים אתה חושב שזה יכול להתפתח באופן ספונטני? תגיד לי: שולחן כזה עם מגרה כזו עם קוד סודי וברווז צלוי כזה יכולים להתהוות מעצמם במשך מיליארדי שנים?
לוח מקשים כזה עם קוד סודי אולי לא... - הודה איל.
והקוד הגנטי של האמבה כן נוצר מעצמו?! לפני רגע אמרת שכדי לייצר שולחן כזה נחוץ קודם כל שכל וגם יכולת-עשיה. אתה חושב שיש לנו בכלל מושג כמה שכל צריך כדי ליצור קוד גנטי שמכיל כל-כך הרבה אינפורמציה? והאם אתה חושב שיש לנו מושג איזו יכולת-עשיה צריך כדי ליצור אמבה אחת כזו?!
איל לקח אויר: אני מדבר אתך על מיליארדי שנים אחורה, אל תשכח. היצור החד-תאי הראשון נוצר כנראה כתוצאה מריאקציה כימית כלשהי: איזה ניצוץ חשמלי כמו ברק פגע...
ומי עשה את הניצוץ החשמלי הזה? - נכנס אפל לתוך דבריו.
תן לי לגמור: ניצוץ חשמלי כלשהו פגע כנראה בחומר שהיה מצוי אז בעולם...
איזה חומר?
הכל בעולם היה מעין "מרק" של חומר, של יסודות כימיים.
נו, ומי עשה את המרק הזה?
איל שתק.
קח את כל המדענים שיש היום בעולם - הציע אפל - תן להם את כל החומרים שבעולם, תושיב את כולם במעבדות הכי משוכללות בעולם עם כל המכשור הדיגיטלי המתוחכם ומחשבי-העל שיש היום. תן להם כמה זמן שהם רוצים, אתה חושב שהם יצליחו לייצר אמבה אחת?!... שינסו ליצור עלה-חזזית אחד! אם כל העולם נוצר במקרה - אדרבה - תעשו אתם בתכנון. מסוגלים?! ואם זה קשה מדי, קחו נמלה אחת מתה ותעשו שהיא תחיה!
ניצוץ חשמלי אקראי לא יביא לעולם להיווצרות תא חי. - המשיך אפל. - התא החי מתוחכם מדי מכדי שיאמרו עליו כך. בוא תשמע - הוסיף - כמה שמות ומושגים - מבלי להיכנס לפרטים - וכל זה רק על-מנת להדגיש את מידת קוטנם של "גיבורי" המיזעור האנושי, שמבצעים כל הזמן תפקידים חיוניים בתוך הגוף שלך, מסכים?
נשמע - ענה איל.
נניח שיש לנו מושג על גודלו של תא בודד: במרכזו של כל תא בגופנו נמצא גרעין זעיר שמכיל סיבי כרוֹמָטִין מפותלים עשויים מאותהּ חומצה הנקראת dna. מולקולת ה- dna בנויה כסולם מפותל ומרהיב. אורכו של כל ה- dna המפותל בתוך גרעין התא הזעיר יכול להגיע כמעט לשני מטר (אם נפשוט אותו). התא עצמו מכיל עוד פרטים זעירים שונים כמו לדוגמה: מִיטוֹכוֹנְדְרִיוֹן שהוא מעין גנרטור המספק אנרגיה לתא לפעול. קטן ממנו בהרבה הוא הרִיבּוֹזוֹם שממונה על ייצור חלבונים מוגדרים בדייקנות ושונים זה מזה, ואליו אני רוצה להתיחס: כל ריבוזום גודלו 150-200 אַנְגְסְטרוּם (כל אנגסטרום שוה לחלק עשרה מיליון של מילימטר). הריבוזום עצמו מחולק לשני חלקים. נסה להבין באיזה גודל מדובר!
בחומר התורשתי - אותו סולם מפותל ומרהיב - ה- dna, "כתובות" תכונות התורשה של הגנים כביכול באותיות. ה- dna של בן אדם מכיל בערך שלושה מיליארד "אותיות" כאלה והריבוזום צריך "לקרוא" את האותיות הללו על-מנת שידע איזה סוג חלבון עליו ליצר. ומה המרחק בין אות כזו לחברתה, כלומר בין השלבים בסולם המפותל: 3.4 אנגסטרום. (להזכירך: אנגסטרום אחד שוה לחלק עשרה מיליון של מילימטר!) באותה שניה שלקח לנו לומר את המילה "מילימטר", כבר התפתל סולם ה-dna מיליארד פעמים בדרכו לשכפל את עצמו. האם לדעתך תחכום כזה, על כל המורכבות שלו, יכול להיווצר מעצמו?!
איל פנה לאחוריו, וברח.
פרק א' (פרק ב' שבוע הבא בעזרת ה' (:)
איל! בוא תראה!
מה קרה?
עוד לא ראית דבר כזה! בוא מהר!
איל נכנס במרוצה אל השדרה שם עמד אפל, ומצא להפתעתו בין העצים, שחלקם נעקרו משרשיהם וחלקם נשברו, שולחן גדול וכבד עשוי מעץ אקליפטוס, ועליו מונחות צלחות חרסינה שלצידיהן סכינים ומזלגות. מן השולחן עצמו עלו אדים חמים.
איך הגיע לכאן שולחן כזה? - שאל בתמהון.
חכה, עוד לא ראית הכול - אמר לו אפל - תראה מה אני רואה פה: איזו מגרה!
איל התבונן במגרת השולחן הגדולה שבחזיתה קבוע לוח נחושת ובו טבלה משובצת ספרות.
תפתח - אמר אפל
איל ניגש למשוך את המגרה - היא היתה נעולה.
הוא עמד נבוך ותלה עיניו באפל.
תנסה להקליד את הקוד הסודי של המנעול - הציע אפל - ואז בודאי תִּפָּתַח המגרה.
איל נסוג מעט ובמבט אומלל משהו מלמל: אני יכול כעת לנסות להקליד במשך חודשים מבלי למצוא את הקוד הנכון...
ובכלל, כמה ספרות יש בקוד הזה? ומה פשר האדים האלה שעולים מהשולחן? ומאין צץ פה בתוך השדרה שולחן כזה?!
אפל חייך: אתה זוכר את הסופה מהשבוע שעבר?
איל הביט בו: כן...?
נו, זהו. - אמר אפל - אתה זוכר שהכול עף, ועצים נעקרו, והגג של לול הברווזים התעופף והברק פגע באקליפטוס?
נו...
מה "נו", זה מה שנוצר כתוצאה מהסופה ההיא: כנראה שמעוצמת הסערה הנוראה, ה"ציקלון" הזה - הענפים של האקליפטוס נשברו והרוח חיברה אותם יחד לשולחן שאתה רואה כאן.
ולוח הנחושת עם טבלת הספרות, מאין הוא הגיע? והצלחות... והאדים... והכול?!
הכול מהסערה. זו היתה סופה חריגה אפילו בקנה-מידה בין-לאומי! ראית מה שכל התקשורת אמרה...
דבר כזה לא יכול להיווצר מאליו סתם כך, רק כתוצאה מסערה, באיזו עוצמה שלא תהיה! - גיחך איל בביטול.
אפל ניגש בשקט אל השולחן, הקליד על לוח המקשים ופתח את המגרה. לעיניהם נתגלתה קדרה מהבילה שבתוכה מונח ברווז צלוי ברוטב יין עם פטריות. איל הביט באפל: גם את זה בישלה הסופה?! - שאל מעט בלגלוג.
אפל כרכם את פניו: מה אתה לועג? אתה לא רואה?!
תגיד, מה אתה חושב אותי - קרא איל - נולדתי אתמול?! כדי לייצר שולחן כזה עם כל הפרטים, צריך קודם-כל שכל, וגם יכולת עשיה, וכלי עבודה. גם ילד בכיתה א' לא היה מאמין לכל הסיפור שלך! תגיד, מה עובר עליך...?!
ואתה - התריס אפל כנגדו - מה אתה חושב אותי... שאני צריך להאמין לברבורים שלך? רק אתמול הצהרת שהכול בעולם נוצר מעצמו, והתפתח באופן ספונטני: האדם בא מהקוף, והקוף ממה? אולי מכלב? וכלב מחתול, והחתול אולי בא מעכבר, ועכבר מלטאה ולטאה מחילזון וחילזון אולי מאַמֶבָּה... אתה יודע מה זו אמבה?! יש לך בכלל מושג מה זו אמבה?! איזה דבר גאוני היצור החד-תאי הזה?! הרי שמעת על dna: מולקולת dna אחת של אמבה אוצרת בתוכה אינפורמציה שדיה להכיל שלושים אלף כרכים של אנציקלופדיה בריטניקה!!! אז אתה רוצה להגיד שזה נוצר לבד?!
איל משך בכתפיו - קודם-כל זה נוצר בתהליך איטי והדרגתי של מיליארדי שנים - אמר.
ובתהליך איטי כזה של מיליארדי שנים אתה חושב שזה יכול להתפתח באופן ספונטני? תגיד לי: שולחן כזה עם מגרה כזו עם קוד סודי וברווז צלוי כזה יכולים להתהוות מעצמם במשך מיליארדי שנים?
לוח מקשים כזה עם קוד סודי אולי לא... - הודה איל.
והקוד הגנטי של האמבה כן נוצר מעצמו?! לפני רגע אמרת שכדי לייצר שולחן כזה נחוץ קודם כל שכל וגם יכולת-עשיה. אתה חושב שיש לנו בכלל מושג כמה שכל צריך כדי ליצור קוד גנטי שמכיל כל-כך הרבה אינפורמציה? והאם אתה חושב שיש לנו מושג איזו יכולת-עשיה צריך כדי ליצור אמבה אחת כזו?!
איל לקח אויר: אני מדבר אתך על מיליארדי שנים אחורה, אל תשכח. היצור החד-תאי הראשון נוצר כנראה כתוצאה מריאקציה כימית כלשהי: איזה ניצוץ חשמלי כמו ברק פגע...
ומי עשה את הניצוץ החשמלי הזה? - נכנס אפל לתוך דבריו.
תן לי לגמור: ניצוץ חשמלי כלשהו פגע כנראה בחומר שהיה מצוי אז בעולם...
איזה חומר?
הכל בעולם היה מעין "מרק" של חומר, של יסודות כימיים.
נו, ומי עשה את המרק הזה?
איל שתק.
קח את כל המדענים שיש היום בעולם - הציע אפל - תן להם את כל החומרים שבעולם, תושיב את כולם במעבדות הכי משוכללות בעולם עם כל המכשור הדיגיטלי המתוחכם ומחשבי-העל שיש היום. תן להם כמה זמן שהם רוצים, אתה חושב שהם יצליחו לייצר אמבה אחת?!... שינסו ליצור עלה-חזזית אחד! אם כל העולם נוצר במקרה - אדרבה - תעשו אתם בתכנון. מסוגלים?! ואם זה קשה מדי, קחו נמלה אחת מתה ותעשו שהיא תחיה!
ניצוץ חשמלי אקראי לא יביא לעולם להיווצרות תא חי. - המשיך אפל. - התא החי מתוחכם מדי מכדי שיאמרו עליו כך. בוא תשמע - הוסיף - כמה שמות ומושגים - מבלי להיכנס לפרטים - וכל זה רק על-מנת להדגיש את מידת קוטנם של "גיבורי" המיזעור האנושי, שמבצעים כל הזמן תפקידים חיוניים בתוך הגוף שלך, מסכים?
נשמע - ענה איל.
נניח שיש לנו מושג על גודלו של תא בודד: במרכזו של כל תא בגופנו נמצא גרעין זעיר שמכיל סיבי כרוֹמָטִין מפותלים עשויים מאותהּ חומצה הנקראת dna. מולקולת ה- dna בנויה כסולם מפותל ומרהיב. אורכו של כל ה- dna המפותל בתוך גרעין התא הזעיר יכול להגיע כמעט לשני מטר (אם נפשוט אותו). התא עצמו מכיל עוד פרטים זעירים שונים כמו לדוגמה: מִיטוֹכוֹנְדְרִיוֹן שהוא מעין גנרטור המספק אנרגיה לתא לפעול. קטן ממנו בהרבה הוא הרִיבּוֹזוֹם שממונה על ייצור חלבונים מוגדרים בדייקנות ושונים זה מזה, ואליו אני רוצה להתיחס: כל ריבוזום גודלו 150-200 אַנְגְסְטרוּם (כל אנגסטרום שוה לחלק עשרה מיליון של מילימטר). הריבוזום עצמו מחולק לשני חלקים. נסה להבין באיזה גודל מדובר!
בחומר התורשתי - אותו סולם מפותל ומרהיב - ה- dna, "כתובות" תכונות התורשה של הגנים כביכול באותיות. ה- dna של בן אדם מכיל בערך שלושה מיליארד "אותיות" כאלה והריבוזום צריך "לקרוא" את האותיות הללו על-מנת שידע איזה סוג חלבון עליו ליצר. ומה המרחק בין אות כזו לחברתה, כלומר בין השלבים בסולם המפותל: 3.4 אנגסטרום. (להזכירך: אנגסטרום אחד שוה לחלק עשרה מיליון של מילימטר!) באותה שניה שלקח לנו לומר את המילה "מילימטר", כבר התפתל סולם ה-dna מיליארד פעמים בדרכו לשכפל את עצמו. האם לדעתך תחכום כזה, על כל המורכבות שלו, יכול להיווצר מעצמו?!
איל פנה לאחוריו, וברח.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כ"ו, ג').
אור החיים הקדוש מוכיח מפסוק זה כי גם כשהאדם נמנע מעבירה הוא זוכה במצווה.
הפסוק עוסק במצוות עשה ("בחוקותי תלכו") ובמצוות לא תעשה ("מצוותי תשמורו"), שבהן האדם למעשה נמנע מחטאים.
אם כן, מדוע כתוב "ועשיתם אותם" על הישמרות מן החטאים, והרי האדם לא עשה מצווה בכלל, אלא רק נמנע מביצוע עבירה.
על כך מבאר אור החיים הקדוש:
ודקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז"ל (קידושין דף לט:): ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה כשבאה עבירה לידו וניצול ממנה, הגם שאינה אלא שמירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מעשה מצות.
כלומר, אם הייתה לך הזדמנות לבצע עבירה כלשהי, ובכל זאת אתה מתגבר ומחליט לא לעשותה נחשב לך כאילו קיימת מצווה.
ראו עד כמה עוצמתית בחירתו של האדם להתרחק מחטאים, עד כדי כך שההימנעות מזכה אותו במצווה נוספת.
רווח משתלם לכל הדעות.
אור החיים הקדוש מוכיח מפסוק זה כי גם כשהאדם נמנע מעבירה הוא זוכה במצווה.
הפסוק עוסק במצוות עשה ("בחוקותי תלכו") ובמצוות לא תעשה ("מצוותי תשמורו"), שבהן האדם למעשה נמנע מחטאים.
אם כן, מדוע כתוב "ועשיתם אותם" על הישמרות מן החטאים, והרי האדם לא עשה מצווה בכלל, אלא רק נמנע מביצוע עבירה.
על כך מבאר אור החיים הקדוש:
ודקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז"ל (קידושין דף לט:): ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה כשבאה עבירה לידו וניצול ממנה, הגם שאינה אלא שמירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מעשה מצות.
כלומר, אם הייתה לך הזדמנות לבצע עבירה כלשהי, ובכל זאת אתה מתגבר ומחליט לא לעשותה נחשב לך כאילו קיימת מצווה.
ראו עד כמה עוצמתית בחירתו של האדם להתרחק מחטאים, עד כדי כך שההימנעות מזכה אותו במצווה נוספת.
רווח משתלם לכל הדעות.
האם עצרנו פעם את מרוץ החיים בכדי לבדוק אם אנו רצים בכוון הנכון?
האם החיים מסתכמים באכילה, שינה, עבודה ובילוים? מה בכלל אנו יודעים על עצמנו ועל התכלית שלנו בחיים?
אומר רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל): "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים פרק א').
מדוע נקט הרמח"ל בלשון "יסוד" כבונה בניין ולשון "שורש" כנוטע עץ?
מסביר הגאון הצדיק הרב אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א עמ' 77):
כשאדם בונה בניין, ככל שהבנין גבוה יותר - היסוד צריך להיות עמוק, רחב וחזק יותר. וכשמתרומם הבנין צריך להתרומם ישר, שאם יטה מעט מישרותו, כמה שיגבה יותר כך יטה יותר, עד שלא יוכל לעמוד כלל ואז ישבר הבנין ויפול.
אם זה בבנין גשמי, כל שכן בבנין רוחני של החיים שלנו, שהם הדבר הכי יקר לנו, החיים הנצחיים, שלא נגמרים בעולם הזה, שהם יותר מבנין שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לא כל שכן שצריכים לחקור ולבנות יסוד עמוק רחב וחזק.
ועוד אע"פ שיש יסוד, אם נתרומם ונטה מעט מהישרות והאמת אפילו במעט, בגובה - יפול הבנין של היראת שמים והצדק וכל העמל של הבניה יהיה לשוא.
אם כן, מהו היסוד אשר נכין לבנין הכביר הזה? נחזור לכך בהמשך.
וכן לכל עץ פורח יש שורש- ושתי סיבות לדבר:
א. שמהשורש יונק העץ וגדל.
ב. ששרשי העץ, המסתעפים עמוק באדמה, ישמרוהו שלא יפול משום רוח ורעש.
וכל שכן ברוחניות, שצריך האדם לשורש, אשר ממנו ישאב ויפרח ויגדל, ויתן כח לעמוד בפגעי הזמן, נגד כל רוח וסערות החיים העוברים על האדם וסובבים אותו מכל צד. אלה השרשים של אדם, שמגינים עליו ושומרים עליו שלא יפול על הפנים, כמו אותו עץ שמתו שרשיו וכל רוח קלה מפילה אותו על פניו.
הלא ראשית עבודת האדם, שיבנה בעצמו את היסוד החזק ויטע בלבו את השורש הבריא לתכלית שבשבילה הוא חי! כדי שלא יתבזבזו החיים על הבל וריק ונמצא שהפסיד האדם את כל עולמו בין בעולם הזה ובין בעולם הבא.
ולכן צועק הרמח"ל: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו".
אדם לעמל יולד
כתוב בספר איוב (ה'-ז') "אדם לעמל יולד" ובאמת עמל הוא כל ימי חייו, אבל למה יעמול? כשיש לאדם שאיפות להגיע למשהו בחיים הוא מוכן לעבוד קשה בשביל זה, וישקיע זמן, כסף וכוחות. וכשהשיג את שאיפותיו בחיים, למשל למד שנים בשביל להיות רופא או מהנדס, או יצא למסחר והתעשר וכו' - האם בזה השיג את תכלית חייו, בשביל זה הוא נברא?
הלא בסוף אחרי שאדם עמל כל חייו, בסוף הדרך הוא מת, החיים כאן נגמרים.
וה-כ-ל נשאר כאן, הכסף והבנקים והבניינים והכבוד והמעמד. נשאר רק ניירות ותמונות למזכרת.
אם כך אחי היקר, אהובי, מוכרח שיש משהו נצחי מעבר לעולם הזה.
ואם אמר איוב - שאדם לעמל יולד, השאלה היא רק איפה להשקיע את הכוחות ואת האנרגיה, שלא יעמול על דבר שהוא זמני.
אמנם זה נכון וחשוב שצריך להשקיע כוחות בפרנסה, בלימודים, אך כל זה רק צריך להיות לעזר ולסיוע לקיים את התכלית שבשבילה נבראתי.
נחזור לרמח"ל. אומר הצדיק "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
והרי ההגיון מחייב כל אדם בר דעת לעשות כל דבר בחיים לצורך תכלית מסוימת, שלא יתכן שיפעל ויעשה דברים ללא תכלית וללא מטרה. אם כן אפשר לחיות בלי תכלית בלי מטרה שבשבילה הוא חי?
ואם כל המטרה, זה השאיפות בעולם הזה הרי בסוף אדם הולך לקבר ומשאיר פה הכל.
לא חבל לעמול כל החיים על הבל וריק, ובסוף להאכל על ידי תולעים?!..
אם כן עכשיו אנחנו מבינים שמוכרח שיש משהו נצחי מעבר לעולם הזה.
לא יתכן שאדם בא לבזבז 70 שנה ואם בגבורות 80 שנה של עמל וניסיון חיים ושמחות והצלחות וכשלונות ולא עלינו עגמת נפש וכר וכו'...ובסוף למות!
אז מה עשינו?!
"והנה מה שהורונו חז"ל (זהר ח"א מז' ע"א) הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא.
ומקום העידון הזה באמת, הוא העולם הבא, כי הוא נברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה.
אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם.
והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד', ט"ז) 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'.
והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצות אשר ציונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה.
על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן, יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו שם, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב.) 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'. ע"כ דברי הרמח"ל.
מה שאומר לנו כאן הרמח"ל הוא שבעולם הזה, גם על המעשים הטובים לא תמיד מקבלים שכר, ואין אדם שיוצא פטור מצער ויסורים אפילו מעט.
לא כך הוא העולם הבא שכולו טוב.
"וכשתסתכל עוד בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך ע"ה אומר (תהלים ע"ג, כ"ח) 'ואני קרבת אלקים לי טוב', ואומר )שם כ"ז, ד) 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי וכו' כי רק זהו הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם, לשיזכה האדם לטובה הזאת ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו, שישתדל לידבק בו יתברך בכח המעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצוות" (מסילת ישרים פרק א).
האם החיים מסתכמים באכילה, שינה, עבודה ובילוים? מה בכלל אנו יודעים על עצמנו ועל התכלית שלנו בחיים?
אומר רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל): "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים פרק א').
מדוע נקט הרמח"ל בלשון "יסוד" כבונה בניין ולשון "שורש" כנוטע עץ?
מסביר הגאון הצדיק הרב אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א עמ' 77):
כשאדם בונה בניין, ככל שהבנין גבוה יותר - היסוד צריך להיות עמוק, רחב וחזק יותר. וכשמתרומם הבנין צריך להתרומם ישר, שאם יטה מעט מישרותו, כמה שיגבה יותר כך יטה יותר, עד שלא יוכל לעמוד כלל ואז ישבר הבנין ויפול.
אם זה בבנין גשמי, כל שכן בבנין רוחני של החיים שלנו, שהם הדבר הכי יקר לנו, החיים הנצחיים, שלא נגמרים בעולם הזה, שהם יותר מבנין שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לא כל שכן שצריכים לחקור ולבנות יסוד עמוק רחב וחזק.
ועוד אע"פ שיש יסוד, אם נתרומם ונטה מעט מהישרות והאמת אפילו במעט, בגובה - יפול הבנין של היראת שמים והצדק וכל העמל של הבניה יהיה לשוא.
אם כן, מהו היסוד אשר נכין לבנין הכביר הזה? נחזור לכך בהמשך.
וכן לכל עץ פורח יש שורש- ושתי סיבות לדבר:
א. שמהשורש יונק העץ וגדל.
ב. ששרשי העץ, המסתעפים עמוק באדמה, ישמרוהו שלא יפול משום רוח ורעש.
וכל שכן ברוחניות, שצריך האדם לשורש, אשר ממנו ישאב ויפרח ויגדל, ויתן כח לעמוד בפגעי הזמן, נגד כל רוח וסערות החיים העוברים על האדם וסובבים אותו מכל צד. אלה השרשים של אדם, שמגינים עליו ושומרים עליו שלא יפול על הפנים, כמו אותו עץ שמתו שרשיו וכל רוח קלה מפילה אותו על פניו.
הלא ראשית עבודת האדם, שיבנה בעצמו את היסוד החזק ויטע בלבו את השורש הבריא לתכלית שבשבילה הוא חי! כדי שלא יתבזבזו החיים על הבל וריק ונמצא שהפסיד האדם את כל עולמו בין בעולם הזה ובין בעולם הבא.
ולכן צועק הרמח"ל: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו".
אדם לעמל יולד
כתוב בספר איוב (ה'-ז') "אדם לעמל יולד" ובאמת עמל הוא כל ימי חייו, אבל למה יעמול? כשיש לאדם שאיפות להגיע למשהו בחיים הוא מוכן לעבוד קשה בשביל זה, וישקיע זמן, כסף וכוחות. וכשהשיג את שאיפותיו בחיים, למשל למד שנים בשביל להיות רופא או מהנדס, או יצא למסחר והתעשר וכו' - האם בזה השיג את תכלית חייו, בשביל זה הוא נברא?
הלא בסוף אחרי שאדם עמל כל חייו, בסוף הדרך הוא מת, החיים כאן נגמרים.
וה-כ-ל נשאר כאן, הכסף והבנקים והבניינים והכבוד והמעמד. נשאר רק ניירות ותמונות למזכרת.
אם כך אחי היקר, אהובי, מוכרח שיש משהו נצחי מעבר לעולם הזה.
ואם אמר איוב - שאדם לעמל יולד, השאלה היא רק איפה להשקיע את הכוחות ואת האנרגיה, שלא יעמול על דבר שהוא זמני.
אמנם זה נכון וחשוב שצריך להשקיע כוחות בפרנסה, בלימודים, אך כל זה רק צריך להיות לעזר ולסיוע לקיים את התכלית שבשבילה נבראתי.
נחזור לרמח"ל. אומר הצדיק "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
והרי ההגיון מחייב כל אדם בר דעת לעשות כל דבר בחיים לצורך תכלית מסוימת, שלא יתכן שיפעל ויעשה דברים ללא תכלית וללא מטרה. אם כן אפשר לחיות בלי תכלית בלי מטרה שבשבילה הוא חי?
ואם כל המטרה, זה השאיפות בעולם הזה הרי בסוף אדם הולך לקבר ומשאיר פה הכל.
לא חבל לעמול כל החיים על הבל וריק, ובסוף להאכל על ידי תולעים?!..
אם כן עכשיו אנחנו מבינים שמוכרח שיש משהו נצחי מעבר לעולם הזה.
לא יתכן שאדם בא לבזבז 70 שנה ואם בגבורות 80 שנה של עמל וניסיון חיים ושמחות והצלחות וכשלונות ולא עלינו עגמת נפש וכר וכו'...ובסוף למות!
אז מה עשינו?!
"והנה מה שהורונו חז"ל (זהר ח"א מז' ע"א) הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא.
ומקום העידון הזה באמת, הוא העולם הבא, כי הוא נברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה.
אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם.
והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד', ט"ז) 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'.
והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצות אשר ציונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה.
על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן, יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו שם, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב.) 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'. ע"כ דברי הרמח"ל.
מה שאומר לנו כאן הרמח"ל הוא שבעולם הזה, גם על המעשים הטובים לא תמיד מקבלים שכר, ואין אדם שיוצא פטור מצער ויסורים אפילו מעט.
לא כך הוא העולם הבא שכולו טוב.
"וכשתסתכל עוד בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך ע"ה אומר (תהלים ע"ג, כ"ח) 'ואני קרבת אלקים לי טוב', ואומר )שם כ"ז, ד) 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי וכו' כי רק זהו הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם, לשיזכה האדם לטובה הזאת ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו, שישתדל לידבק בו יתברך בכח המעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצוות" (מסילת ישרים פרק א).
איזה גאונים אתם. איזה זיכוי הרבים
ישנה שאלה מוכרת שיכולים לשאול המתנגדים לכך שהבורא הוא כל יכול: "האם הבורא יכול לברוא סלע גדול וכבד שהוא לא יוכל להרים?" וכך בעצם יוצא שכביכול הוא לא כל יכול (כי או שהוא לא יכול לברוא את הסלע, או שהוא לא יכול להרים אותו). אבל האמת היא שהשאלה הזאת מוטעית מיסודה. אנחנו שואלים שאלה מתוך החוקיות שלנו וכללי הלוגיקה שלנו על אותו בורא שברא את הלוגיקה ואת החוקיות, וכל החוקים הללו בכלל לא חלים עליו. בעצם שאילת השאלה, אנחנו מנסים לתפוס אותו כגשמי, אבל כל מה שאנחנו מכירים זה דברים שהוא המציא ושהוא מחוץ להם. לא שייך מושגים של "גדול" או "כבד" או אפילו "יכול" ביחס לבורא, משום שלבורא אין גודל ואין כובד. הוא זה שברא את המושגים הללו. אין משהו כבד בשבילו, אבל באותה מידה אין משהו קל בשבילו, המידות היחסיות האלו נוצרו בשבילנו ולא בשבילו, הן לא חלות עליו, הוא מעליהן.
כדי להבין את זה יותר, נתבונן בעומק השאלה: מה שהופך את הסלע לכבד זה כוח המשיכה שמופעל על ידי הבורא על חתיכת חומר (הסלע) שהבורא מקיים ונותן לו חיות בכל רגע. לכן מה שיגרום לבורא לא להצליח להרים אותו כביכול זה הגבלה של עצמו כשהוא מתחרה בעצמו. הרי היכולת מופעלת על ידי הבורא, גם הסלע פועל על ידו, כוח המשיכה גם כן, הגודל והכובד הם בשליטת הבורא והכל למעשה הוא הבורא. אז מה שאנחנו שואלים בעצם זה האם הבורא חזק יותר מעצמו? אנחנו יכולים גם לשאול שלל שאלות נוספות בסגנון "האם הבורא יכול לנצח את עצמו בשחמט?", "האם הוא יכול לרוץ מהר יותר מעצמו?" או "האם הוא יכול להביס את עצמו בהורדות ידיים?" אבל ברור לכולנו שהשאלות האלו טיפשיות וחסרות כל טעם. את השאלות האלו ניתן לשאול על בני אדם מוגבלים כמונו (ואפילו אז הן יישארו טיפשיות...) אבל הבורא הוא מחוץ לתפיסה שלנו, הוא הרבה מעבר לכל הדברים הללו שהוא בעצמו ברא. הבורא הוא לא עשוי חומר כמונו, הוא לא מוגבל ובלתי ניתן להגדרה על פי היגיון מוגבל כמו שלנו. אצלנו ההיגיון מראה שזה פרדוקס, אבל לא בגלל שיש מוגבלות לבורא חס ושלום, אלא משום שיש מוגבלות בהיגיון שלנו, שמכיל חורים שאינם מסתדרים וסותרים זה את זה.
כדי להבין את זה יותר, נתבונן בעומק השאלה: מה שהופך את הסלע לכבד זה כוח המשיכה שמופעל על ידי הבורא על חתיכת חומר (הסלע) שהבורא מקיים ונותן לו חיות בכל רגע. לכן מה שיגרום לבורא לא להצליח להרים אותו כביכול זה הגבלה של עצמו כשהוא מתחרה בעצמו. הרי היכולת מופעלת על ידי הבורא, גם הסלע פועל על ידו, כוח המשיכה גם כן, הגודל והכובד הם בשליטת הבורא והכל למעשה הוא הבורא. אז מה שאנחנו שואלים בעצם זה האם הבורא חזק יותר מעצמו? אנחנו יכולים גם לשאול שלל שאלות נוספות בסגנון "האם הבורא יכול לנצח את עצמו בשחמט?", "האם הוא יכול לרוץ מהר יותר מעצמו?" או "האם הוא יכול להביס את עצמו בהורדות ידיים?" אבל ברור לכולנו שהשאלות האלו טיפשיות וחסרות כל טעם. את השאלות האלו ניתן לשאול על בני אדם מוגבלים כמונו (ואפילו אז הן יישארו טיפשיות...) אבל הבורא הוא מחוץ לתפיסה שלנו, הוא הרבה מעבר לכל הדברים הללו שהוא בעצמו ברא. הבורא הוא לא עשוי חומר כמונו, הוא לא מוגבל ובלתי ניתן להגדרה על פי היגיון מוגבל כמו שלנו. אצלנו ההיגיון מראה שזה פרדוקס, אבל לא בגלל שיש מוגבלות לבורא חס ושלום, אלא משום שיש מוגבלות בהיגיון שלנו, שמכיל חורים שאינם מסתדרים וסותרים זה את זה.
קרדיט לראש ישיבה שלי:
ערב שבת בחוקותי שכתובים בה הברכות וגם הקללות על האדם ועל הארץ
בשבוע הבא יום ירושלים שבו זכינו לפני 57 שנים בירושלים שלנו, ברמת הגולן שלנו, ביהודה שלנו ובשומרון שלנו.
קוראים על הקללה ובוודאי חשים בכאב האומה בימי מלחמה אלו אבל רואים לנגד עיננו את הברכה מתגשמת.
"על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים" אחרי שזכינו לעלות על הר ציון פיזית יש להרים את הקול, שהוא כידוע פנימי מתוך הנשמה, ולהודות ולהלל ולמלא פינו שירה, כפי שנעשה בעז"ה ביום שלישי בערב ורביעי, על כל הטוב שגמלנו הקב"ה כאומה תוך תפילה לגאולה שלמה בבחינת כימי כניסתך לירושלים אראנו נפלאות.
שבת שלום צדיק
ערב שבת בחוקותי שכתובים בה הברכות וגם הקללות על האדם ועל הארץ
בשבוע הבא יום ירושלים שבו זכינו לפני 57 שנים בירושלים שלנו, ברמת הגולן שלנו, ביהודה שלנו ובשומרון שלנו.
קוראים על הקללה ובוודאי חשים בכאב האומה בימי מלחמה אלו אבל רואים לנגד עיננו את הברכה מתגשמת.
"על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים" אחרי שזכינו לעלות על הר ציון פיזית יש להרים את הקול, שהוא כידוע פנימי מתוך הנשמה, ולהודות ולהלל ולמלא פינו שירה, כפי שנעשה בעז"ה ביום שלישי בערב ורביעי, על כל הטוב שגמלנו הקב"ה כאומה תוך תפילה לגאולה שלמה בבחינת כימי כניסתך לירושלים אראנו נפלאות.
שבת שלום צדיק
שבת שלום לכולכםם
שבת מדהימהה
סוף סוף שאלה נורמלית פה
פרשת בחוקותי - לימוד תורה מנצח מלחמות?
סערת גיוס החרדים, גרמה לדיון נרחב ברשתות.
מי מנצח מלחמות לעם ישראל- הרמטכ"ל והצבא או הדפי גמרא שלומדים בשקידה בישיבות ובכוללים?
כמובן שהדיון גלש גם למגזר שלנו כדי לברר האם באמת זה נכון לסגור את הגמרא ולהתגייס או שאולי היה עדיף שנשב ונלמד..
אז בשיעורים הרבנים הסבירו שכיוון שביהדות ישנה חובת השתדלות זה דבר פשוט שחייבים שיהיה צבא. גם בימי דוד המלך, בחורי הישיבות הכי דוסים הלכו להילחם בפלישתים.
בנוסף, במלחמת מצווה כולם הולכים להילחם ולא שמענו בשום מקום על פטור לתלמידי חכמים.
אבל בתוך הדיון כמעט ולא התייחסנו לחלק ההפוך של השאלה - מה המקור לכך שלימוד תורה עוזר במלחמות?
זה רק המצאה של החרדים כדי לקבל פטור מגיוס, או שבוודאי שהתורה פועלת ומשמעותית ביותר במקביל להשתדלות בשדה הקרב?
הפרשה שלנו היא מקור נהדר לכך. "אם בחוקותי תלכו.." ומסביר רש"י שהכוונה היא שנהיה עמלים בתורה,
וממשיכים הפסוקים: "וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃
וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃"
אז קודם כל, כשאתם קוראים את החלק הזה של הדבר תורה, תכוונו בעז"ה על חיילי צה"ל שיזכו לברכה המיוחדת הזאת.
ומיד לאחר מכן, נזכור שעם כל זה שאנחנו רואים חשיבות עצומה בגיוס לצבא, וגם עבדכם הנאמן סגר את הגמרא לתקופה משמעותית בצה"ל (:
אנחנו מאמינים באמונה שלימה שהתורה והמצוות שלנו תורמות תרומה אדירה בלחימה!!
שנזכה בעז"ה בקרוב לראות את המילים "ונפלו אויביכם לפניכם" מתקיימים!
שמה פה גם קישור לקבוצת וואטסאפ שממנה לקחתי את הדבר תורה למעוניינים :)
שבוע טוב!
סערת גיוס החרדים, גרמה לדיון נרחב ברשתות.
מי מנצח מלחמות לעם ישראל- הרמטכ"ל והצבא או הדפי גמרא שלומדים בשקידה בישיבות ובכוללים?
כמובן שהדיון גלש גם למגזר שלנו כדי לברר האם באמת זה נכון לסגור את הגמרא ולהתגייס או שאולי היה עדיף שנשב ונלמד..
אז בשיעורים הרבנים הסבירו שכיוון שביהדות ישנה חובת השתדלות זה דבר פשוט שחייבים שיהיה צבא. גם בימי דוד המלך, בחורי הישיבות הכי דוסים הלכו להילחם בפלישתים.
בנוסף, במלחמת מצווה כולם הולכים להילחם ולא שמענו בשום מקום על פטור לתלמידי חכמים.
אבל בתוך הדיון כמעט ולא התייחסנו לחלק ההפוך של השאלה - מה המקור לכך שלימוד תורה עוזר במלחמות?
זה רק המצאה של החרדים כדי לקבל פטור מגיוס, או שבוודאי שהתורה פועלת ומשמעותית ביותר במקביל להשתדלות בשדה הקרב?
הפרשה שלנו היא מקור נהדר לכך. "אם בחוקותי תלכו.." ומסביר רש"י שהכוונה היא שנהיה עמלים בתורה,
וממשיכים הפסוקים: "וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃
וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃"
אז קודם כל, כשאתם קוראים את החלק הזה של הדבר תורה, תכוונו בעז"ה על חיילי צה"ל שיזכו לברכה המיוחדת הזאת.
ומיד לאחר מכן, נזכור שעם כל זה שאנחנו רואים חשיבות עצומה בגיוס לצבא, וגם עבדכם הנאמן סגר את הגמרא לתקופה משמעותית בצה"ל (:
אנחנו מאמינים באמונה שלימה שהתורה והמצוות שלנו תורמות תרומה אדירה בלחימה!!
שנזכה בעז"ה בקרוב לראות את המילים "ונפלו אויביכם לפניכם" מתקיימים!
שמה פה גם קישור לקבוצת וואטסאפ שממנה לקחתי את הדבר תורה למעוניינים :)
שבוע טוב!