מה דעתכם על *הכתיבה* בקטע הזה?

ושוב אני בוכה.

הכאב פורץ מבעד לסוגרים העדינים והעבים שבניתי.

אני נקרעת ומתפתלת. נשברת.

אני רוצה לצרוח. לצרוח כל כך חזק, שכולם יפסיקו לשמוע.

לצרוח עד שנשמתי תעצור ואקפא, בלי להרגיש דבר, אשאר קפואה באמצע חדר שחור וסתמי ופשוט אחדול מלהרגיש את העצב הזה.

ושוב המציאות מתגלה כאמיתית ובטני עולה בלהבות נבזיות.

האשמה מכרסמת את קרביי באיטיות מענה והרוע שבי מהבהב מנגד לאוויר הקפוא והפתוח.

ושוב אני נרמסת על ידי האהבה שמתפרצת אל ליבי באיומי אקדח.

והינה אני, מרוחה על הרצפה, מדממת, מתייפחת כמו טיפשה וזועמת על החלום שהחליט להתנפץ ולפצוע את הפצעים שממזן הגלידו.

איבדתי אותה. איבדתי הכול והנחתי לעצמי לשמור את העוצמה השחורה ואינסופית שבתחושה הכה אפלה הזו לגדול בתוכי. הנחתי לה להכנס אל נפשי ולשלח חיצים ארוכים וחדים בבטני אחרי כל יבבה שמהדהדת בחלל חדרי הפעוט והחלוש.

כעת יש בי תשוקה מטונפת להחזיר את הריקנות האכזרית אל הגופה שלי.

שהדמעות יפסיקו לצרוב ולהשאיר בי צלקות.

וזו אשמתי. אני כזו דפוקה. למה אי פעם חשבתי שזה יכול להיות משהו טוב?

אני לא רוצה להרגיש יותר.