מה דעתכם על קטע הכתיבה הזה?

הסלעים השחורים בצוק המוות נראו מאיימים מתמיד.
האוקיינוס היה כחול מתמיד, עמוק מתמיד ומלא כרישים מתמיד.
רק המבט של הנערה החיוורת היה נואש יותר מתמיד.
"ברור שמצאתי את עצמי כאן בסוף, הא?" היא דיברה לגלים, ובעטה באחת האבנים השחורות המפחידות שבצוק. זה כאב לה. היא הייתה שברירית.
"זה כמו סגירת מעגל בשבילך, חתיכת מטומטם. אתה בטח מרוצה. אני עומדת לקפוץ, אם זה לא ברור לך. לקפוץ ולהמשיך להיות שייכת לך. אבל כל יום שבוא אטבע איתך, אתה תדע כמה אני מתעבת אותך, שונאת אותך וכמה הייתי מעדיפה להיות בכל מקום אחר חוץ מבתוך הגלים המזדיינים שלך"
הנערה החיוורת אפילו לא טרחה להזיל דמעה. היא דיברה בביטחון וברוגע שעורבבו עם שנאה ולהט.
"סלחי לי" לחשו הגלים, שורקים במנגינה האפלה של האוקיינוס.
"בואי אליי"
הנערה סוף סוף הרשתה לעצמה להזיל להתיישב. "אתה לא מבין שאני עייפה? אני עייפה מאנשים שאני אוהבת שלקחת לי, עייפה מלא לישון, מאשמה, מלהילחם. אני מוותרת. ניצחת."
האוקיינוס לא אמר מילה, אך הנערה הרגישה את החרטה העמוקה שצללה בין אלמוגיו.
"אני אקפוץ עכשיו, טוב?" אמרה הנערה בקול רך יותר, עדין יותר, עייף יותר.
הנערה שאפה אוויר, קמה על רגליה באיטיות, פרשה את ידייה לצדדים בייאוש ושאפה כמה שיכלה מהרוח הקרירה שהשתלטה על הצוק.
"חבל שהאוויר לא הרג את המשפחה שלי." היא לחשה בציניות, כועסת יותר מעצובה.
היא עשתה צעד אחד בביטחון לעבר הצוק, אף על פי כך שידה רעדה בחולשה.
"נכון שאתה שמח?"
הנערה הסתכלה סביב, מצלמת את הנוף בראשה, נשמה עמוק בפעם האחרונה, וגררה את רגליה אל מעבר לצוק.
ספלאש.

(מה דעתכם?)