מה דעתכם על קטע הכתיבה הזה?

אני זוכר איזה ילדה היית
נתת אהבה וחיוך לכל עבר, ביישנית..
כל מי שהיה פונה אליך ענית,
עם זרועות פתוחות ופשטות,
כי זה מה שהיית.
פשוטה ומיוחדת בו זמנית.
היום את קצת ממה שהיית,
וקצת זזת מהתבנית, מהתדמית

כי היום שפונים אליך
הזרועות הפתוחות
כבר לא כאלה פתוחות
לכל אחד.

כי עברת הרבה כאלה שבחרו לנצל את זה
וחדרו יותר מדי אל הפתח,
חרטו לך שם את שמם הרע,
יצאו לפני ששמת לב
והשאירו אותך לבד.

אחרי שנתת קצת לכל כך הרבה
שקצת מעצמך אבד.
מטוב ליבו של הנשמה,
הם לא ראו את זה כטוב עבורם
משום מה.
לכי תביני אנשים,ילדונת
את לא צריכה להרגיש אשמה.

עכשיו, עבר זמן, נכון שקצת נסגרת
כי את למודת נסיון מכל מה שעברת

אבל את עדין טובה,
כל אלה שניסו ללכלך את נשמתך הלבנה והאהובה
זה מהחור שיש להם בתוך ליבם.
אבק שמסביבם, לא כל הלבבות טהורות כמו שלך.
אז הם מוצאים הזדמנות ללכלך
ומהאבק שלהם קצת נשפך.
לא על שלך, הפעם לא על שלך.
את סוגרת אותו היטב
ולא שופכת מטובו לכל מי שאותו יפתח.
למדת, את משתדלת,
גם להיצמד לילדונת שהיית וגם לזרוק חלק מהתמימות לפח.