מה דעתכם על קטע הכתיבה הזה?

שאני מקשיבה למילים שלה,

אני מרגישה עיוורת.

עיוורת למציאות שמסביבי.

אני צובעת הכול בשחור,

שחור של אפלה,

של עננים לפני הגשם.

לא, לא הכול שחור.

יש רגעים אפלוליים.

כן, הם שחורים, ופה ושם יש גם ברק ורעם,

שמפחיד אותך, דוחק בך להפסיק,

אבל הוא קצר וחד,

הוא עוקץ ונעלם,

קטלני, אבל רגעי.

היא עזרה לי להבין שהברק חולף.

ההבזק של הכאב הוא קצר.

יש סופה שלמה שבאה אחריו,

סופה כואבת לפעמים,

סופה של רגשות ושאלות.

היא עזרה לי לצבוע את המציאות בירוק.

הירוק של הליבלוב של אחריי הסערה,

הירוק היפה והרענן הזה.

כן, הברק והסופה היו הכרחיים עבורו,

הצבע של הקץ המתוק.

וכשאני מדברת איתה היא צובעת את הפנים שלי באדום,

אדום חזק ועז,

של אהבה, הבנה.

אני לא אוהבת אותה בצורה הזו,

ככה אני אומרת לעצמי שוב ושוב.

בעודי מסתכלת על מישהו עושה משהו טוב,

טהור,

אני לא מסוגלת שלא לחשוב עליה.

היא הייתה מחייכת חיוך רחב,

אומרת את אחד מהמטפטים המתוקים שלה,

המשפטים שצובעים את הכול באור,

צבע של אור.

אני אמות בשבילה בלי לחשוב,

מגיע לה לחיות.

היא נותנת כל כך הרבה.

היא נתנה לי כל כך הרבה.

כשאני מדמיינת את דמותה,

היא תמיד מחייכת.

מאירה אליי,

קורנת חום, אהבה.

אהבה.

כן, אהבה.

אני יודעת שאני מרגישה אליה אהבה.

פשוט עוד לא הצלחתי להבין איזה סוג של אהבה.