פריקה שכתבתי

אני מקבל את הדברים ,
לא חי את החיים ,
אני לא הילד שכולם מכירים ,
אני שם את הכיפה רק בשביל ההורים ,
וומניח תפילין רק לפעמים .
אז הם קראו לזה מרד גיל הנעורים ,
כשזה המשיך זה נהפך לכמה עניינים לא פתורים ,
אז הם הלכו ליועצת, הוציאו כספים ,
זה לא עזר אז הם פיזרו איומים ,
ניסו לדבר עם אלוהים , מתפללים מתפללים ,
למה הוא לא מה שהיה בלימודים ?
למה הוא לא בא לתפילות ושיעורים ?
למה הוא כל הזמן עייף , נמאס לו מהחיים ?
כשאת הפרט הכי חשוב שוכחים ,
שוכחים לנהל איתי את העניינים .
רק אם הם היו מדברים ,
מדברים כאוהבים ,
מראים שהם מבינים ,
שהם אוהבים אותי על כל פנים ,
אבל זו לא המציאות ,
אז עד אז משחק את המשחק ,
משחק שנעשה מלוכלך ,
משחק שמותיר את האני האמיתי משותק,
ויתור זה שם המשחק .
אז ויתרתי על על תחביבים ,
ויתרתי על להנאות מהחיים ,
על חיוך של סיפוק מרוח על הפנים ,
על אהבה,
לשלוח למישהי לב עם הכיתוב "את ממש יפה"
לא ממש ויתרתי , קיבלתי את הדברים ,
כל מה שנשאר לי לחכות שיעבור השנים ..