כיצד להיות קדושה בעולם נטול אלוהים?

איך את מגדירה קדושה?

אי אפשר, כי קדושה זה קונספט שקשור לאלוהות

תהיי אלוהים

שואל השאלה:
מאחר וניטשה "הרג" את אלוהים הרי לא נותר לנו אלא להיות מנובלים או צדיקים/קדושים רק מכוח עצמנו.
הרצון (לעצמה) שלנו הוא הריבון היחיד שנותר או למעצור בפני מעשים נפשעים או להתבהמות בלתי מסוייגת חסרת אחריות למישהו (נון אקוונטביליטי)

שואל השאלה:
אז בעצם הגעתי למסקנה
אני חושבת שדווקא בהיעדר אלוהים, הקדושה לא נעלמת אלא משנה צורה: היא הופכת למאמץ אנושי מודע של התעלות עצמית, משמעת מוסרית, ונאמנות לערכים שאדם בוחר ליצור ולשאת באחריות להם. במקום לחיות מתוך כניעה לדחפים, לנוחות או לריקנות ניהיליסטית, האדם נדרש לעצב את עצמו דרך בחירה באמת, הקרבה, אחריות וחתירה למשמעות עמוקה. כך, הקדושה בעולם חילוני אינה ציות לצו אלוהי, אלא יצירה עצמית של חיים בעלי ערך, שבה האדם נעשה מקור המשמעות של עצמו

^^"אדם שהוא מקור המשמעות של עצמו"
זה בליל מילים חסר פשר
את המושג משמעות אנחנו מכירים מהעולם שלנו, יצרנו אותה בהתאם למה שקיים בעולם והמשמעות היא תמיד יחסית למשהו, בהקשר של משהו, היא לא משהו שקיים בפני עצמו
להמציא מושג של משמעות ביחס לעצמי זה לא אומר כלום
המילה הרלוונטית היא שרירותיות, עם מערכת פנימית בתוכה
אם מישהו ירצה להיות גדול אז אחלה הוא יכול להיות גדול ביחס לאחרים, הוא אף פעם לא גדול בפני עצמו
מישהו שיחפש להיות יותר גדול מעצמו או גדול ביחס לעצמו, זה לא שאי אפשר, זה פשוט לא אומר כלום, כי גדול זה יחסי

לא בטוח שקדושה ללא אלוהים יכולה להחזיק בדיוק את אותו המעמד שהיה לה בעולם דתי, כי בו קדושה היא משהו שמתגלה לאדפ מבחוץ. יש סדר עליון, אמת על אישית, טוב שאינו תלוי ברצון הפרטי שלנו
בעולם חילוני נגיד, הערכים כמעט תמיד נשענים בסוף על בחירה אנושית כלשהי. גם אם אדם בוחר במשמעת, בהקרבה ובאחריות, למה דווקא אלה טובים יותר מהנאה, כוח או אדישות
בלי יסוד טרנסצנדנטי קשה מאוד להצדיק מוסר באופן מןחלט
לכן גם הרבה פילוסופים מודרניים עברו ממוסר אובייקטיבי למוסר של נאמנות עצמית, אותנטיות ויצירה
הבעיה היא שיצירה עצמית לבדה לא בהכרח מובילה לקדושה, אדם יכול ליצור את עצמו גם כרודן, נרקיסיסט או נהנתן קיצוני
אז לדעתי קדושה חילונית אפשרית רק אם האדם מקבל על עצמו מגבלות שלא נובעות רק מהחשק שלו
כלומר, הקדושה מתחילה דווקא במקום שבו הרצון מפסיק להיות הריבון היחיד. אם הכול הוא ביטוי של הרצון לעוצמה, אז אין באמת הבדל עקרוני בין קדוש לבין מניפולטור מתוחכם, שניהם פשוט מממשים את עצמם אחרת
בקיצור אני חושבת שחיים מוסריים בעולם חילוני נשענים הרבה פחות על אמת מוחלטת ויותר על הכרה בשבריריות האנושית המשותפת
אדם בוחר לא להיות מפלצתי לא כי אלוהים אוסר עליו, אלא כי הוא מזהה ערך בקיום שאינו רק הוא עצמו. זו לא קדושה במובן התאולוגי, אלא סוג של משמעת קיומית לחיות כאילו למשמעות יש ערך גם כשאי אפשר להוכיח אותה

מבחינה אובייקטיבית אין לך שום דרך.

שואל השאלה:
אם מוסר צריך אלוהים כדי להיות מחייב, אז הוא לא מוסר אלא ציות.
ואם טוב קיים רק כי הוא נאמר מבחוץ, אז אין בו הבנה, רק משמעת.
קדושה בלי אלוהים לא נמדדת בזה שיש סמכות מעליך, אלא בזה שאתה בוחר לא להפוך את הכוח שלך לחוק^^

אני מסכימה שאם מגדירים מוסר כמשהו שמגיע אך ורק מציןת לחוק חיצוני (אלוהים או סמכות עליונה אחרת), אז זה באמת כבר לא מוסר אלא משמעת או ציות
אם אין שום הבנה פנימית, רק כפייה מבחוץ, אז זה יותר דומה למשטר חוקים מאשר למוסר חי.
אבל ההגדרה הזאת של מוסר = רק משהו שבא מתוך הבנה פנימית חופשית לגמרי גם קצת צרה מדי לדעתי, כי ברןב המצבים האנושיים מוסר הוא לא אחד מהשניים הקיצוניים האלה
גם בעולם דתי וגם בעולם חילוני אנשים לא םועלים רק מציות עיוור או רק מהבנה טהורה, זה שילוב של הרגלים, חינוך, רגשות, פחד, אמפתיה, עקרונות וכו
אז אני מסכימה איתך שאם מוסר הוא רק ציות עיוור לסמכות, הוא מאבד את המשמעות שלו, אבל אני לא מסכימה עם המסקנה שמזה נובע שמוסר חייב להיות מנותק מכל סמכות חיצונית כדי להיות מוסר

שואל השאלה:
הטענה שלי לא הייתה שמוסר חייב להיות 'מנותק מכל חוץ', אלא שהערך המוסרי האמיתי נמדד ביכולת של האדם לא רק לציית למה שמקובל או נאמר, אלא גם לשאול למה זה טוב, גם כשזה מגיע מבחוץ.
בכל אופן גלשנו לדיון שאין לי כוחות להתמודד איתו.

הבעיה היא בהנחת היסוד שלך, הוא קיים

קדושה זה ערך דתי. כלומר, רוממות של משהו מבחינה דתית שהיא קיום המצוות וכדומה.
קדושה ללא דת זו לא קדושה, אלא סתם דברים שאנחנו כאינדיבידואלים מרגישים שהם מיוחדים כמו האלבום שירים של ליידי גאגא לפני 15 שנה - שהוא כמובן לא קדוש אבל מיוחד אין ספק.

לגבי מוסר- אין קשר בין אלוהים למוסר, אלוהים הוא לא מוסרי. לסקול ילד שאכל יותר מדי סטייקים זה לא מוסרי, לסקול אנשים כי הם חיללו שבת זה לא מוסרי וכדומה.
מוסר זה דבר אנושי - בני אדם מחליטים מה מוסרי וזה גם מבחינת רגש טבעי הטבוע בנו כיצורים חיים שמתוכנתים לחיות בלהקות.

הרעיון העיקרי של ניטשה הוא לא "לציית לקדושה כשאין אלוהים" אלא שניצור את הדברים שקדושים לנו בעצמנו. הוא בעד חופש וניתוק מהמוסר המסורתי (יש סיבה שזה כמעט אותו שורש בעברית) אבל הוא גם בעד שתיצרי את הערכים שלך בעצמך. הערכים האלה צריכים להיות life-affirming, כאלה שגורמים לך ליצור, לאהוב ולשלוט בעצמך ובגורל שלך. כאלה שמעודדים את ה"רצון לעוצמה" שלך. ככה גם לא צריך להיכנס להגדרה של משמעות

ניטשה אכן האמין שאנחנו חיות טרף ואנחנו צריכים לאמץ את זה כחוזקה שלנו, אבל השליטה העצמית (שליטה מלשון mastery, לא בדיוק משמעת) היא מה שיגרום לנו להתעלות מעל זה. עדיין צריך איזשהו איזון ביניהם, כמו הקונספט של הדיוניזי והאפוליני שאני לא אחפור עליו פה

אישית אני הייתי זורק כבר את הטרמינולוגיה של "קדוש" כי זה רומז על משהו אובייקטיבי גדול יותר ומקטין את הערכים האנושיים שאת יוצרת בעצמך. אבל אם זה נראה לך עוזר מי אני שאשפוט

קדושה זה מושג דתי, אז בעולם נטול אלוהים מהי קדושה?

"קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם"

בעולם הדתי האל לבדו הוא קדוש. כל מעשה שמקבל נופך של קדושה מקבל זאת לא מפני האתיוּת שבו, אלא מפאת התקשרותו ודבקותו באלוהים. והאדם הקדוש - הוא זה שכל ישותו מוכוונת לאל (רעיון שחוזר ביהדות, בנצרות, באסלאם, בהינדו, בזוראוסטריה ואפילו בחלק מהכתות הגנוסטיות). בכדי להיות קדושה בעולם נטול אלוהים עלייך לדבוק בעיקרון האתאיסטי העומד בבסיס הרעיון הדתי של האלוהי: הכללי, או המופשט הטרנסצנדנטי. ושעיקרון זה ינחה אותך בכל מעשייך ובניין מידותייך. זה ההסבר לכל הכתות הטבעוניות, הגלובליות, הווק ודומיהם מהצד השמאלי, והפשיסטים, הגזענים ומצודדי הסחר מהצד הימני: כולם מנסים לדבוק בכללי שנותר לאחר מות האלוהים.

^כשאתה מפריד בין האתיות לבין ההתקשרות לאלוהים אתה בעצם טוען שהאתיקה אינה מעניינה של הדת אלא רק האלוהים (יש כאן מוסווה של ביקורת?)?
מעשה שמקבל נופך של קדושה קשור לאלוהים בדיוק כמו שהוא אתי, הקרבה לאלוהים לא מוציאה את האתיות אלא הקרבה לאלוהים והאתיות הם אחד. כשיוסף אומר לאחיו שהוא לא יהרוג אותם הוא מסביר זאת בכך ש"את האלוהים אני ירא", עמלק מזנב בנחשלים של עם עבדים חלש כי הוא "לא ירא אלוהים", נחמה ליבוביץ' טענה כבר שכל יראת אלוהים במקרא משמעה אתיקה לאחר, לחלש. מעשה דתי הוא אתי ומעשה אתי הוא דתי, אבותינו לא ראו הבדל.