אבא שלי חסר כל רגישות כלפי המצב הנפשי שלי.

יש לי בעיה בברך אז אני צריכה לעשות תרגילים כל ערב (פיזיותרפיה), לא עשיתי אותם כבר יומיים כי אבא שלי שכח להזכיר לי וזה בכלל לא נמצא בראש שלי.
אתמול הבן אדם הכי חשוב לי, הבן אדם שהשאיר לי חיוך על הפנים.. ניתק ממני קשר כי פגעתי בו... וקשה לי לעשות היום וכנראה שגם מחר את התרגילים.. אני לא יכולה.
אני מרגישה שחתיכה ממני נעלמה או שמישהו קרע לי חצי מהלב, כואב לי.
אני ממש לא עומדת לספר את זה לאבא שלי, בעיקר לא אחרי שהוא רצה לחקות אותי בכך שאמר "אוי אוי תראו איזו מסכנה אני" ואז הוא הוסיף "תפסיקי להתבכיין ותתחילי לעשות את התרגילים". אני מאוד אוהבת את אבא שלי, אבל יש לו יציאות.
חוץ מכל העניין הזה, אני מאובחנת כבר ארבע שנים בדיכאון ויש לי חרדות, לחץ, overthink, קשה לי. באמת שקשה לי. נכון שלפעמים אני לא מראה מאמץ, אבל זה כי אני לא מסוגלת.. הוא לא מבין את זה.
כבר ארבע שנים אני הולכת לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, והוא מזלזל בזה.
הוא אומר "אין לי כוח כבר לכל החרא הזה של האישפוזים והבית ספר המיוחדים האלה."
אני מבינה שכנראה עדיין קשה לו לעכל את זה.. אבל למה זה צריך לבוא על חשבוני?
נעלתי את עצמי בשירותים כי הוא אמר שאם אני אכנס לחדר הוא יקח ממני את הטלפון והמחשב (בקיצור, את שתי האפשרויות שלי לשמוע מוזיקה ולתקשר עם אנשים, כלומר, להירגע)
אין כוח כבר, אין לי.

זהו, אין שאלה. זו רק פריקה