סתם משהו שכתבתי בעקבות התקופה המשוגעת הזו, אשמח לביקורת :)

לפעמים יש כל כך הרבה רעש בשקט,
זו אולי אמורה להיות התקופה הכי שקטה בחיים שלי,
הסגר כבר חודש, הכול שקט מסביב, אני לא נפגשת עם אנשים, אין לי את העומס הרגיל של החיים.
אבל אני מוצאת את זה בתור התקופה הכי רועשת בחיי.
יש פה כל כך הרבה רעש רקע. נמאס לי להתמודד עם הכול,
אני חושבת שאני כבר לא יכולה לחיות בשלום עם עצמי. וזה הדבר שכואב לי.
פתאום אני מגלה שהדבר שמחזיק אותי "מאושרת" זה החברים שלי, המשפחה, העבודה, העומס האין סופי שיש ביום יום שלי.
כןכן אותו אחד שאני מתלוננת עליו. העומס של לקום עם הזריחה וללכת לישון הרבה אחרי השקיעה.
ואני רוצה שקט, פשוט שקט.
שקט מהמחשבות שמקיימות מסיבה אצלי בראש כבר כמעט חודש. כי יש לי יותר מידיי זמן לחשוב.
אני רוצה להפסיק עם התסביכים האלה, של מתי אני עושה דברים נכון, ואולי עשיתי טעות, אולי פגעתי בו, אולי הוא גם מתגעגע אליי, מה יהיה שנה הבאה, מה יהיה עוד שנתיים, מי יאהב אותי איי פעם, האם יום אחד אצליח לקום בבוקר ולאהוב את עצמי?
אני מרגישה במלחמה, וזו מלחמה נוראית, כי אני נלחמת בעצמי, לא בחוסר צדק, לא באנשים רעים.
מלחמה איתי! עם הדעות שלי, עם העקרונות שלי, עם האדם שאני.
אז לעצמי, שבמלחמה,
די תפסיקי. תפסיקי לחשוב, תפסיקי לאכול סרטים לארוחת בוקר צהריים וערב, וגם לארוחת לילה.
קחי נשימה, תכבי את המחשבות, תנסי לפחות.
הכול יעבור.
למרות שבכל המלחמות כולם יוצאים מפסידים, זו מלחמה מהסוג שיש בה רק מנצחים. אז תרגעי, את לא הולכת לשום מקום, יש לך את כל החיים להשתנות. הכול יהיה בסדר תפסיקי לדאוג מכלום.
קחי עוד נשימה אחת והכול יעבור.