היי חברים, רציתי לשתף פה משהו שכתבתי בתקופה שהיו לי הפרעות אכילה ונשמר לי הפתקים בטלפון, מה דעתכם?

הייאוש, התסכול, אני יושבת במכונית והדמעות עומדות בעיניים ו*אף אחד* לא מבין מה עובר עליי, אני מרגישה שיש לי זבל בתוך הלב . לכל אחד יש אוצרות משלו , אחת רזה, אחד חכם, אחת יפה , אחד עם משפחה חמה. אבל אני מרגישה שאין לי אפילו אוצר אחד, אין לי מישהו שאני יכולה באמת לדבר איתו והוא באמת יקשיב, יבין ויתמוך בי, אין לי משפחה טובה, חוכמה או הצלחה, אני לא רזה או יפה ואין לי שיער בלונדיני או פנים יפות. והתסכול הנורא הזה, שאוכל אותך מבפנים, מרסק אותך , כולם לא יודעים מה עובר עליי, מה קורה בלילה כשאני בוכה מתחת לשמיכה, איבדתי את כל השמחה שיש לי בחיים, איבדתי את הביטחון שהיה לי בעצמי ובגוף שלי, שיער מתחיל לנשור, אני לא מצליחה לעלות במדרגות כבר, אנשים מעירים לי על זה, על שאני נראה חיוורת ושאני רזיתי, אני אוכלת כל יום מעט מאוד, ומנגד יש לי בולמוסי אכילה כל כך ענקיים, בשעה אני מכניסה לגוף שלי 3000+ קלוריות, כל כך הרבה רעל, אף אחד לא יודע מה עובר עליי באמת, אין לי באמת מבחן אני פשוט רוצה לאכול בחדר... לבד... כדי לזרוק את האוכל בלי שאף אחד יודע, ויש פעמים שאני רואה שחור , נופלת וכמעט מתעלפת, כל הזמן קר לי... אני יודעת שאני צריכה עזרה, ואני יודעת מה אתה הולך להגיד... תדברי , תפני להורים ,
לרופא, אבל עצם העובדה שאני ישמין שאני יאכל ככ מפחיד אותי... מה שיציל אותי זה הפחד הכי גדול שלי.