אני דפוקה. למה בכלל לחיות?

אני גם חשבתי על להתאבד פעם אבל לא עשיתי את זה כי חשבתי על כמה שההורים שלי יהיו שבורים מזה ולא יכולתי לעשות להם את זה.

למה לחיות?
תחשבי על כל הדברים הקטנים והרגעים הפיצפונים שעושים את החיים שלנו יפים.
תחשבי על הבן אגם שתמיד היה שם בשבילך.
תחשבי על זריחות ועל שקיעות.
על הקול של תינוק צוחק.
תחשבי על שלג שנופל או על הקול של הגשם כהוא יורד וכמה זה מרגיע.
תחשבי על מוזיקה.
תחשבי על עוגיות חמות שרק יצאו
מהתנור.
תחשבי על גלידות, או טרמפולינות.
תחשבי על החמימות של השמש על העור שלך.
תחשבי על כוכבים נופלים.
או על הקול שהעלים היבשים עושים כשאת דורכת עליהם.
תחשבי על לשחות בים.
תחשבי על הרגעים שאת צוחקת כלכך חזק שכואבת לך הבטן, או הפנים.
תחשבי על לטייל בעולם.
תחשבי על החתונה שלך.
תחשבי על הילדים העתידיים שלך.
החיים שלך רק מתחילים.

יש לי עוד רשימה ארוכה אם תרצי, מקווה שעזרתי קצת:)

יקרה,

מבין המילים שלך אפשר לחוש באכזבה הגדולה שאת חשה, על כך שלתחושתך עברו עלייך שינויים שאינך מרוצה מהם, שאת חשה שהם מנוגדים לאני האמיתי שלך..
אפשר גם לחוש בתחושת ההחמצה המייסרת, שאולי איבדת נפשות קרובות שיקרות לך בגלל השינוי בהתנהגותך.. אולי איבדת את אהבתם של הקרובים אלייך...
אבל הדבר הכואב ביותר שנשקף ממילותייך הוא תחושת המיאוס שיש לך כלפי עצמך, תחושת חוסר הערך.. כאילו את כבר לא האדם שהכרת ואהבת והאדם שהוא את עכשיו הוא פחות ערך בעיניך, הוא זר לך...
וכל זה מוביל אותך להרגשה שכבר אין טעם, אין משמעות.. ההווה ממלא אותך ריקנות והעתיד נראה אפור ולא מבטיח..
יקירה, כמה רגישות יש במילים שלך, כמה רצון כנה להיות מי שאת, להיות שמחה ורגועה ולא לרדוף אחרי תדמיות חיצוניות... ואולי זה מוביל אותך לשפוט את עצמך בחומרה? אולי זה גורם לך לשכוח את החלקים בך שבהם את גאה ואיתם את שלימה? אולי זה גורם לך להתאכזב מעצמך ולהאמין לקולות המחלישים שבתוכך?
נראה שעל כתפייך מונח משקל כבד שקשה ואולי אפילו בלתי נסבל לשאת אותו לבד...
אני רוצה להזמין אותך לצ'אט אנונימי אצלנו בסה"ר (https://sahar.org.il) שפעיל כל ערב בין תשע לחצות (מלבד שישי). שם תוכלי לשוחח עם מתנדבים על מה שעובר עלייך, לפרוק מהלב, לעבד את הדברים, למצוא אוזן קשבת ומבינה, ואולי גם למצוא דרכים להקל עלייך את הסיטואציה הקשה שאת נמצאת בה. מחכים לך!

שלך
מתנדב בסה"ר