12 תשובות
כי הכל חרטה אם היה אלוהים לא היו קוראים דברים כל כך זוועתים כמו אונס קבוצתי ועוד מלא דברים כן פעם הייתי מאמין היום בכלל לא ואין גן עדן וכל זה בולשיט ומי שהביא אותך לעולם זה אבא ששכב עם אמא שך ולא יצור שלא קיים
אין שום הןכחות לזה שאלוהים קיים, ואני גם לא מאמינה שיש מישהו שמחליט על הבחירות שלנו ועל הגורל שלנו כי לדעתי לכל אדם יש יכולת בחירה וכל אדם יוצר את העתיד שלו ואת גורלו
שאלות שעלו בי, חסר בהוכחות...
אני לא בטוחה אם זה דבר ספציפי, אבל אני באה מבית מאמין ובגיל מסויים התחלתי לשאול את עצמי ואת ההורים שאלות על ה"אלוהים" שהם מדברים עליו. בשלב כלשהו הגעתי להבנה שאני מאמינה שאין אלוהים.

התגובה של אמא שלי לאתאיזם הייתה מצחיקה.

-אמא, אני לא מאמינה באלוהים, את יודעת?
"בטח שאת מאמינה, אל תדברי שטויות"
אני פשוט לא רואה סיבה להתעסק במשהו שגם ככה כנראה בחיים לא נדע את התשובה אליו. אם הוא קיים או לא.
אני מניחה שאנשים אחרים רואים את זה אחרת ומבחינתם יש לכך "סימנים" שהוא באמת קיים, אבל אני לא רואה את זה ככה.
מבחינתי זה לא ככה, ואני פשוט לא רואה עניין בזה. אני לא מרגישה צורך להתעסק בזה.
אנונימית
כי זה פשוט לא נראה הגיוני.
וגם עברתי הרבה מאוד בחיים שלי
ואני האמנתי פעם ככה שאני מכיר תתנך וזה בא לבד זה לא יום אחד, חוקרים מבינים רואים דברים
(בגלל זה אני ממש מתעניין באסטרונומיה) ולומד את זה
ועם הזמן מגבשים דעה מבוססת על עובדות/הוכחות
שאלות.. המון שאלות ושומעת את התשובות עילו בי המון ספקות
אתה ממש עושה הפרדה כאילו שאתאיסטים הם איזה חיות פרועות.
קיצר אני מקווה שהשאלה הזאת לא תהפוך לריב מסוג השאלות של פעם אבל אממ
טוב אף פעם לא ראיתי אלוהים, אף פעם אלוהים לא עשה לי איזה נס, אלוהים לא היה עם סבא וסבתא שלי כשהם גססו בשואה מה שמביא אותי לעובדה שאלוהים לא קיים.
ולכרוך סביבי עור של חיה מסכנה שמתה רק בשביל שתסגדו למשהו שאי אפשר אפילו לתאר מה זה זה פשוט אכזריות והתעללות לשמה.
אבל אם אתם רוצים שזה יתן לכם ניסים ונפלאות אז תהיו אנשים טובים, אל תצומו ביום כיפור ויום לאחר מכן תשחטו אנשים עם האופניים החשמליים שלכם, תכבדו את ההורים שלהם, מה זה עוזר לכם שאתם יושבים בשבת כל היום על הספה ומסתכלים לתקרה, זה לא גורם לאלוהים לאהוב אתכם.
אז בגלל זה אני לא מאמינה באלוהים ואני בעבר קראתי לעצמי במשתמש המקורי שלי יהוה הקדוש, כי בשבילי זאת דמות כמו מיקי מאוס או כמו פו הדוב ונחסמתי.
כאילו, אני עשיתי משהו רע ובן אדם אחר שקורא לעצמו אלוקיי אחד אלוקיי גדול הוא בן אדם טוב, ומדהים ואם אני לא מסכימה עם הדיעה שלו למה לו להחסם. הוא מאמין באלוהים הוא בן אדם מושלם ומגיע לו רק טוב.
פיוו זאת היתה פריקה טובה.
טוב בקצרה מאוד ורק המקרים האישיים שאני מכירה מקרוב
-חברה שלי שמתה בגיל 15
-סבתא שלי שהייתה אשכרה מלאך שהתהלך על כדור הארץ מתה מסרטן אבל איכשהו אפשר לסלוח על זה כי הרי היא כבר הייתה בת איזה 70.. מאוד מאוד זקנה כמובן.
-תינוק בן שנתיים מת בייסורי גיהנום ומאבקים מתמשכים
-אישה מדהימה שנותנת ועוזרת ותומכת בכל אדם שהיא יכולה גם אם היא לא מכירה אותם או חייבת להם כלום, בן אחד שלה נדרס לשני יש סרטן ולאחרונה בעלה עזב אותה לקח לה את כל הכסף והשאיר אותה עם חובות ההימורים שלו ו3 ילדים לטפל בהם לבד על משכורת של גננת
-וכמובן השואה
חחח סתם למי אכפת מזה זה לא קרה לי אז בואו נגיד שזה היה לקח ואלוהים רק לימד אותנו בלה בלה בלה
-וזה בלי לציין ולפרט את כל מקרי האונס של חברות שלי כי אז זה פשוט לא ייגמר

אין אלוהים
ואם יש, וככה הוא עובד, בלקיחת טוב מהטובים הוא הדבר שאני הכי מתעבת בכל החיים האלה ואני שונאת אותו בכל נשימה ובכל מצמוץ ובכל פעימה של הלב המסכן שלי שלא משנה מה קורה לא מפסיק לפעום וזה לא בזכות האל הנהדר והמהולל שלכם אחרת אני בטוחה שכבר מזמן הייתי מתה כי אני כופרת ולא שומרת שום מצווה ובזה לכל חוק וכלל מטומטם של הדת

אני מכבדת את האנשים שמאמינים בו וזה דבר יפייפה האמונה העיוורת והנהדת ומלאת התקווה שלהם
אבל אם הוא אמיתי ואם יצא לי לדבר איתו כנראה אני אנסה לרצוח אותו.

מצטערת אם זה יצא טיפה לא מכבד או משהו אני באמת מכבדת וכשאני לא עצבנית אני אפילו שמחה כשאני שומעת מישהו מדבר על אלוהים בהערצה כי זה באמת דבר מקסים בעיניי
אנונימית
סתם הרגשה פנימית שהתחילה לי בגיל 13 בערך (היום אני בת 17)
אין לי את הרגש הזה של האמונה שהיה לי פעם, אין לי את "תחושת הביטחון" הזאת באלוהים שהרגשתי פעם.
אבל אני עדיין לא שוללת את הקיום של אלוהים למרות שאני נוטה ללא להאמין.
אנונימית
העולם היה הרבה יותר טוב אם אלוהים באמת היה קיים
ואין הוכחות
אנונימית
אני בעבר הייתי מאמינה דתייה, ולאט לאט אני התנתקתי כי זה הרגיש לי פשוט לא אמיתי כל מה שקיימתי ועשיתי והדרך שבה גידלו אותי, וזה גם בא מהצד של המשפחה בצורה כפייתית כך שזה גם השפיע עלי.
זה היה תהליך של כמה שנים.
אני התחלתי לשאול את עצמי שאלות, התחלתי להרגיש שאני מטופשת כשאני מתפללת מסידור, כשאני שומרת שבת, כשאני כביכול מדברת איתו, הסיפורים ההזויים והמופרכים בתנ"ך ועוד.
ואני פשוט התחלתי להרגיש שאלוהים לא באמת קיים.
ואמונה זה גם עניין של רגש וזהו בעיקרון..
גדלתי במשפחה דתייה. האמנתי באלוהים כמו כל ילד נחמד ושטוף מוח.
קיימתי את המצוות והכל, אבל אף פעם לא עשיתי את זה מרצון או מאכפתיות לאלוהים או משהו כזה. הכל נראלי טפשי ומוזר וסתם הגביל אותי בחיים. צניעות עצבנה אותי, תפילה הביכה אותי ושבת שיעממה אותי. אבל עדיין המשכתי להיות דתייה כי לא הכרתי מציאות אחרת. מתישהו הכרתי את החברות החילוניות שלי שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדייהן. ראיתי שיש אפשרות אחרת ושלא חייבים להיות מוגבלים תמיד. תמיד קינאתי בהן שהן יכולות לעשות בשבת מה שהן רוצות ושהן לא צריכות ללכת לבית ספר דתי. מתישהו התבגרתי, התחלתי לחשוב בעצמי יותר, חקרתי על הנושא ולמדתי על היהדות ועל אתאיזם עד שהגעתי למסקנה הפשוטה- אלוהים לא קיים. מאז הכול היסטוריה. עדיין לא סיפרתי על זה להורים שלי אבל החברות שלי כן יודעות.