מה אתם חושבים על הקטע שכתבתי?(על השביעי באוקטובר)

הם איבדו את ההורים שלהם.
היא איבדה את בנה היחיד.
הוא איבד את כל המשפחה שלו.
כולם איבדו משהו או מישהו.
אני איבדתי את התמימות.

חשבתי שחטופים זה רק בסרטי אימה ומסתבר שטעיתי.
חשבתי שאין סיכוי לראות את ההורים שלך מתים לך מול הפרצוף ומסתבר שטעיתי.
שלוש שנים עברו ועוד לא חזרנו לעצמנו, אנחנו רק בצעדים ראשונים.

אבל אפילו עכשיו אחרי שכבר איבדנו, עדיין לא מפסיקים למות אנשים.
פיגועים לא חסרים.
הלוויות לא חסרות.
הדמעות מספיקות להשקות את הכל.

ואנחנו רק לא יודעים מה לעשות, בין אבל לאבל צריך להמשיך לחיות.
זה כבר חלק מהמציאות שלי למרות שזה לא ממש נורמלי.

והיום עברו שלוש שנים אך מרגיש כאילו עברו שלוש דקות, כי הפצע עוד מדמם, פתוח, מתחנן לטוב.

אבל הוא שוב חשוב נפתח ונדקר, שוב שוב, ללא הפסקה, הפסקנו לספור, איבדנו תקווה.
אבל חייב להמשיך, חייב לנסות, כי משהו יקרה, זה חייב להשתנות.
בסוף יהיה טוב.
נקווה.