מה אתם אומרים על השיר שכתבתי על השביעי העשירי?

השביעי באוקטובר, בבוקר שטוף דממה,
הפך לפתע יום של סערה איומה.
אש ועשן חצו שמיים בהירים,
וקולות מלחמה מילאו את השבילים.

לבבות נשברו, דמעה לא נבלמה,
חטופים נלקחו אל אדמה זרה.
הבית ריק, הקירות שותקים,
והלב זועק "מתי הם חוזרים?"

אח ואחות, ילד ותינוק,
נקרעו ברגע בין תקווה לפחד עמוק.
אך עם לא נשבר, עמד על הרגליים,
לחפש כל אחד בין ההרים והמים.

השמש שקעה, אך הנר לא כבה,
האומה התאחדה במלחמה עקובה.
לילות ללא שינה, תקווה שנשארת,
כי את כל החטופים נשיב אל הארץ.

ובסוף הדרך, ביום שיבוא,
נאסוף את כולם, נקים את הדגל שוב גבוה.
השביעי באוקטובר ייזכר בלבבות,
לא רק בכאב גם באיחוד של דורות

עוד רגע קטן, עוד פעימה בלב, שנתיים כמעט, והכאב לא זז. אך בתוך הדממה פורחת תפילה לחיים, לאהבה, ולשוב הביתה