אני סתם מפונקת? (סתם פריקה ארוכה) אשמח את דעתכם

ההורים שלי נותנים לי הכל, אהבה, תמיכה חופש לעשות מה שטוב לי, באמת בכל.
אני נורא מבואסת מזה שאני רוצה שנלך מחר לנחל הקיבוצים (שעה נסיעה) כי באמת מה שרציתי מתחילת החופש ( אפילו עוד ביוםהולדת שלי שהייתי לפני יותר מחצי שנה).
ואני מנדנדת להם שנלך, כי ההורים שלי בחופש מחר ותכף אני עולה ליא, לא יהיה לי רגע לנשום. אני מפחדת ששנה שלמה אני אהיה ברוטינה של לימודים לימודים ורק לימודים.. לא יהיה לי זמן ובטח של נצא לטייל.
אני גם בת יחידה הם המשפחה הגרעינית היחידה שלי אני רוצה שהיא לטייל ולראות בחוץ ( לא בקשתי חול רק יום טיול כייפי בחוץ) כל הקיץ לא נסענו לים (אני לבד עם חברה כן, וגם הייתי בקייטנת גלישה) אבל בא לי איתם. חברות שלא לא בקטע של נחלים (גם בתחבורה ציבורית מאוד קשה לצאת מכאן, אין כמעט קווים והם יוצאים מרחוק מהבית שלי, מלא החלפות פלוס מונית).
אני לא רוצה להיות בכיינית "אוף למה אנחנו לא נוסעים?" כי הם נותנים לי הכל, לנסות מה שאני רוצה ותומכים...
אבל באמת שזה ממש מעציב אותי. הפחד הכי גדול שלי הוא לא למות, הוא למות בלי שעשיתי את הכמה דברים שברשימה של הדברים שאני רוצה לנסות. ( סקי בחרמון, מעיינות בדרום, בצפון. להתחיל לרקוד עשיתי, להצטרף לחוג דרמה עשיתי, חוג ריקוד על עמוד- עשיתי (לפני יומים נסעתי היה כואב רצח וכיףף ברמות) להחליק על הקרח)
זה לא דברים יקרים ברמות או קשים להשגה. קצת צריך קצת אומץ זמן ואנרגיה.

אנחנו לא מטיילים בארץ וזה ממש חבל לי. בתקווה היחידה שלי היא שעוד כמה חודשים אני בעזרת השם יעבור טסט ואוכל בספונטיות ללכת לטייל איפה שארצה, בלי להיות להתחנן או להציק לאף אחד