פריקה - טריגר הפרעות אכילה - קישור מצורף

הקאתי, אחרי הרבה זמן שלא הקאתי. זה פתאום קרה. ואז כמה דקות אחרי, הקאתי שוב, אבל כבר לא היה מה להקיא.
בא לי להיות במקלחת ואז ללבוש פיג'מה רכה כזאת, להרגיש נקייה, וזה הכי כואב כי זה לא יפתור שום בעיה שקיימת אצלי.
אני רוצה לישון וכשאני אתעורר, להיות בן אדם אחר במקום אחר, בן אדם יפה ובריא שלא חולה.
הגוף שלי כואב. הוא או צורח ברעב, או מתפתל מצריבה וריקנות בבטן. זה כמו עייפות שוחקת כזאת, או דופק לא יציב וקלילות קיצונית שגורמת להכל להרגיש כמו עונש, מבפנים ומבחוץ.
זה כאב של בושה. כי כל דבר סביב אוכל מרגיש כמו כישלון, כל מבט במראה שמאמת לי כמה קשה לי לאהוב את עצמי ובפנים יש קול שלא מפסיק להגיד לי שאני לא מספיקה.
המוח לא נח כי הוא מרגיש כבד, אבל גם מאוד שקט ומרחף בחלל.
זה מחשבות בלתי פוסקות על אוכל, משקל ושליטה. החרדות שלי משתקות, כאילו דיכאון מושך אותי למטה, והופך אותי לריקה שקשה להסביר.
כאילו משהו נשבר בתוכי.
אבל העולם ממשיך, ורק אני מרגישה בחוץ. קצת כאילו אני יושבת בשולחן עם הרבה אנשים ויש הרבה שיחות ואני מקשיבה להן, וכשפונים אלי אני מחייכת, אבל מסתירה.
הפחד שיראו, הבדידות כשהם לא מבינים או הניסיון המוגזים לשכנע אותי שאני כל מה שאני לא רק כדי שהם יוכלו להגיד לעצמם שהם עשו מה שהם יכלו ולהמשיך בשיחה הקודמת.
כי זה נושא כזה שמכביד על השיחה ועל המשתתפים בה, אז אולי זה כאב של להיות מוקף אנשים ולהרגיש לבד.
מזל שיש את עטר מיינר להגיד לי שאני צריכה להיות כל מה שאני ארצה.