היי מה דעתכם על לגבי מה שכתבתי?

אולי באמת שפטתי מהר מידי

אולי האנשים שאני מדברת איתם הם לא האנשים אלא הטראומות שהתמודדו איתם כשהיו ילדים
אולי בבית כשאמא מתלוננת על כמה שאנחנו לא "הילדים הכי מושלמים" וכמה שהיא נתנה לנו הכול וכמה שאנחנו לא נותנים- הייתה רגילה לזה שכשהיא הייתה קטנה היא הייתה צריכה לעבוד הרבה כדי לממן לעצמה את הלימודים
או לצאת החוצה ולעשות קניות, גם שבחוץ יורד גשם זלעפות, כי בלי לחם היא לא תחזור כי אחרת לאחים שלה לא יהיה מה לאכול..
לבשתי בגדי עבודה ויצאתי החוצה,
עברתי ליד הגינה, ההומלס שתמיד מסתובב שם קלט אותי, ועבר גל של ריח מוזר כשהוא דיבר איתי על כמה הוא היה מכור
ושלא כולם מצליחים לקום בחיים וגם שהוא היה עשיר עם עבודה וילד ואפילו אהב לשיר.. עד שקיבל כמה סכינים בגב והחליט שדי, לו זה מספיק.
ושהגעתי סופסוף לעבודה , היה כל כך הרבה עומס ועבדתי בלי הפסקה
והייתה לקוחה אחת שצעקה עלי על כמה שאני אדישה וכמה שאני לא יודעת לעשות את העבודה
ושהיא מחכה פה כבר שעה ובלה, בלה, בלה
לא רציתי להחזיר לה אבל לא הצלחתי להתאפק.
הוצאתי כמה מילים מהפה שעליהן לא יכולה כאן לחזור. כמה מילים על הניראות שלה ועל המרמור שטבוע בה ועל זה שהיא ניראת כמו בת זו..
היא אמרה לי לכי תנקי את הלשון עם סבון.
היא הוזילה דמעה קטנה ופנתה לאחור
לאחר מכן התברר שהיא הייתה אמא לתינוק, ושהיא רק חיכתה לחלב כדי שתוכל לתת לו לאכול
נשמתי עמוק.
הבנתי שאדם לא פועל מטבעו אלא לכל מטבע יש שני צדדים
אחריה בא אלי בן אדם מדהים, שהתייחס אלי כמו לבן אדם. והצליח לראות בי (לעומתה) מעבר למדים המלוכלכים.
תמיד הייתי רגילה לקרוא להם אנשים מסכנים
היום אני מבינה שאלו החיים
אולי באמת שפטתי מהר מידי ..