למה לודוויג ויטגנשטיין הגבר מתכוון כשהוא אומר "גבולות שפתי גם גבולות עולמי"?

הגבר

שהשפה בה אתה משתמש מגדירה את העולם בו אתה חי
עולם המושגים


"נראה שיצירה מגיעה מתוך חוסר שלמות, שהיא מגיעה מתוך שאיפה ותסכול. מכאן, אני חושבת, הגיעה השפה. זאת אומרת, זה בא מהרצון שלנו להתעלות מעל הבידוד שלנו ולקיים איזשהו קשר אחד עם השני. זה היה צריך להיות קל כשזו הייתה רק הישרדות פשוטה. 'מים', המצאנו צליל לזה. 'נמר ניבי-חרב ממש מאחוריך!', המצאנו צליל לזה. אבל זה נהיה ממש מעניין, אני חושבת, כשאנחנו משתמשים באותה מערכת של סמלים כדי לתקשר את כל הדברים המופשטים והבלתי מוחשיים שאנחנו חווים. מה זה 'תסכול'? או, מה זה 'כעס' או 'אהבה'? כשאני אומרת 'אהבה' - הצליל יוצא מהפה שלי ופוגע באוזנו של אחר, עובר דרך הצינור המורכב הזה במוח שלו, דרך זכרונות האהבה או חוסר האהבה שלו, והם רושמים את מה שאני אומרת והם אומרים שהם מבינים, אבל איך אני יודעת שהם מבינים? כי מילים הן חסרות תנועה. הן רק סמלים. הן מתות - אתה יודע? - וכל כך הרבה מהניסיון שלנו הוא בלתי מוחשי. כל כך הרבה ממה שאנו תופסים לא ניתן לבטא, זה בלתי ניתן לתיאור. ובכל זאת, כשאנחנו מתקשרים אחד עם השני ואנחנו מרגישים שהתחברנו - ואנחנו חושבים שמבינים אותנו, אני חושבת שיש לנו הרגשה של כמעט איחוד רוחני... והתחושה הזו עשויה להיות חולפת, אבל אני חושבת שעבור זה אנחנו חיים"

(מתוך הסרט "חיים בהקיץ")

שואל השאלה:
אתה לא מבין באיזה קלי קלות הבנתי את זה! ממש כמו להבין שירים של דץ ודצה

שמח לשמוע! כבר חשבתי שאצטרך להסביר.

שואל השאלה:
יותר כמו גבולות השפם שלך

אעתיק קטע מתשובה שכתבתי לשאלה אחרת, אם משהו לא יהיה מובן אסביר, אם כי אמורה להיות פה תשובה לשאלתך:

"משפט 5.621 לימד אותנו כי החיים והעולם חד הם במובן הבא: העולם הינו כלל מצבי העניינים (1, 2) והחיים הנם משפטים בעלי מובן, שבסיסם במשפטי היסוד הלוגיים, משפטים המתמנים מצבי עניינים, מסדרים אובייקטים (על ידי כינויים) בצורה לוגית. החשיבה האמפירית *הנה* ישות פשוטה של משפטים (פסוקים)(כך על פי 4, ולא כאילו יש סובייקט אמפירי כלשהו *מאחורי* אותם משפטים שבמחשבה האמפירית. כך ב5.542) הדמיון האמפירי מורכב מדימויים של מצבי עניינים (לדעת ויטגנשטיין אין סובייקט חושב או סובייקט מדמה). הלוגיקה מאחורי העולם היא הלוגיקה של משפטי היסוד שנמצאת מחוץ לשפה, היא זהה (והזהות עצמה מספיקה *להראות* שמדובר באותו דבר, שהרי אין 2 לוגיקות שיחפפו אחת עם השנייה, וזהות עצמית זה נונסנס). שימו לב ללשון אותה נוקט ויטגנשטיין: "מאורעות החיים" במובן של מאורעות בעולם (העולם-שפה).. "חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו, שהוא ללא גבולות". הרי ויטגנשטיין לימד אותנו שלשדה הראייה יש גבול (5.633), העין שלא נכללת לעולם בשדה הראייה. וכמוה יחס הסובייקט לעולם, הקיום המטאפיזי היחיד של הסובייקט הוא בגבול העולם, כעקרון הממשות (5.621- 5.641). אלא שחיינו הם העולם כולו, שהוא ללא קץ אך בה בעת מוגבל, שלם מוגבל. הללא גבולות הוא כמו הללא גבולות של שדה הראייה, אינסופי בה בעת מוגבל, ובכך הוא שלם".

ויטגנשטיין מציע שהאופן בו אנו בונים את השפה והמחשבות שלנו מעצב את תפיסת המציאות שלנו. אם אין לנו דרך לבטא או לחשוב על מושג מסוים, הוא למעשה אינו קיים עבורנו מבחינה הכרתית