אפשר הסבר למה התכוון ויטגנשטיין בציטוט הזה על המוות?

^ לדעתי הוא נשמע כאן קצת מיסטי, ובכלל לקראת סוף הטרקטטוס הוא הופך חידתי במיוחד..

לא מכיר אותו אבל גם אני הגעתי למסקנה דומה לזאת פעם.. לברוח מההווה זה כמו לברוח מהאמת ונהפוך הוא.. וזה לא ממש מיסטיקה אבל כן אפשר לראות קווי דמיון

היא מבהירה די בחלק השני
מומלץ

לא שייך לדיון אבל נראה שקיימים מעט מאוד תמונות של ויטגנשטיין. אני רואה את אותן שלוש או ארבע תמונות בשימוש בכל פעם - בספרים, מאמרים, אתרי אינטרנט לציטוטים ועוד. אדם מרתק וחידתי, ללא ספק.
לנושא - בתחילה קצת לא ברור מה הקשר בין שני המשפטים. אך זה עוזר לקרוא אותם בהקשר הסובב שלו האיש כיוון. (אלו שני המשפטים הראשונים של 6.431 בטרקטטוס)
"כמו גם במוות, העולם אינו משתנה, אלא חדל." [6.431]
מוות הוא לא מסוג הדברים שאנחנו יכולים לחוות, בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים לראות את גבולות שדה הראייה שלנו. נוכל לקשר זאת לנושא המרכזי של המסכת, קרי שלא ניתן לבטא את גבולות השפה/הבעת המחשבה.
"המוות אינו אחד ממאורעות החיים. את המוות אין אנו חוֹוים. אם נבין את הנצח לא כמשך־זמן אינסופי אלא כאי־זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח.
חיינו הם ללא־קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו, שהוא ללא־גבולות." [6.4311]
אם נצח פירושו אי-זמניות, וחיי נצח הם חיים בהווה, אז החיים בהווה הם מעין נצחיות. אם מחברים את זה עם המדפט הראשון של הציטוט שנתת, מובן שלחיות כדי לחוות מוות זו דרך לא לחיות בהווה.

השאלה "למה התכוון ויטגנשטיין בציטוט" מאוד אבסורדית בהתחשב בחיבור עליו נשאלת השאלה, ואולי הסיבה שהציטוט לא ברור כל כך היא כי אין מדובר בציטוט או אפוריזם אלא במשפט, משפט 6.4311. כאשר המשפט ממוקם בהקשרו המקורי בדיאלקטיקה של הטרקטטוס מיד הוא יובן באופן בהיר וחד.

"המוות אינו אחד ממאורעות החיים. את המוות אין אנו חווים". הרי זה ברור, שכן משפט 5.621 לימד אותנו כי החיים והעולם חד הם במובן הבא: העולם הינו כלל מצבי העניינים (1, 2) והחיים הנם משפטים בעלי מובן, שבסיסם במשפטי היסוד הלוגיים, משפטים המתמנים מצבי עניינים, מסדרים אובייקטים (על ידי כינויים) בצורה לוגית. החשיבה האמפירית *הנה* ישות פשוטה של משפטים (פסוקים)(כך על פי 4, ולא כאילו יש סובייקט אמפירי כלשהו *מאחורי* אותם משפטים שבמחשבה האמפירית. כך ב5.542) הדמיון האמפירי מורכב מדימויים של מצבי עניינים (לדעת ויטגנשטיין אין סובייקט חושב או סובייקט מדמה). הלוגיקה מאחורי העולם היא הלוגיקה של משפטי היסוד שנמצאת מחוץ לשפה, היא זהה (והזהות עצמה מספיקה *להראות* שמדובר באותו דבר, שהרי אין 2 לוגיקות שיחפפו אחת עם השנייה, וזהות עצמית זה נונסנס). שימו לב ללשון אותה נוקט ויטגנשטיין: "מאורעות החיים" במובן של מאורעות בעולם, המוות חורג מהעולם-שפה, הוא איננו מצב עניינים (את המוות אין אנו חווים), הוא נמצא מעבר לגבולות הלוגיקה ואיננו ניתן לחשיבה. המוות לא מתאר שום דבר אלא *מראה* את חריגותו, בדומה לסוליפסיזם שמראה את כוונתו.

"אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאי זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח". תפיסת הזמן בטרקטטוס מזכירה את זו האריסטוטלית, חלוף הזמן הוא השוואה בין שני תהליכים, כך ב6.3611 (העובדה שהתהליך אליו משווים הכל הוא תנועות השעון, שאלו משקפות את מהלך השמיים, נובעות בעיקר מפרגמטיות חברתית). בהווה אין תהליכים (בשל הריבוי הלוגי שבבסיס העולם, וזה הניגוד של הזמן בטרקטטוס לתפיסת הזמן של אריסטו, וזה גם מובן בהיגיון הפשוט), על כן ההווה הינו "אל זמני". אך מה הכוונה במי שחי בהווה חי בנצח? האם מדובר על איזה מיינדפולנס פילוסופי? לא, שהרי הסובייקט האמפירי נתון בזמן. מדובר כמובן על אותו "חי" במובנו הקודם, כעולם. מדובר על הסובייקט המטאפיזי, שבו הפתרון לחידת החיים, העדר הבעיה בשפה, וזה המיסטי (6.4321-6.5, וכן 6.52-6.53). נוכל להבין שבזה מדובר על סמך הפסקה הבאה.

"חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו, שהוא ללא גבולות". הרי ויטגנשטיין לימד אותנו שלשדה הראייה יש גבול (5.633), העין שלא נכללת לעולם בשדה הראייה. וכמוה יחס הסובייקט לעולם, הקיום המטאפיזי היחיד של הסובייקט הוא בגבול העולם, כעקרון הממשות (5.621- 5.641). אלא שחיינו הם העולם כולו, שהוא ללא קץ אך בה בעת מוגבל, שלם מוגבל. הללא גבולות הוא כמו הללא גבולות של שדה הראייה, אינסופי בה בעת מוגבל, ובכך הוא שלם.