פורקת מהלב. מוזמנים לקרוא

אני חשה אומללות עמוקה. עצבות כזו שאיני מצליחה להיפטר ממנה. כאילו כל חיי נועדתי לסוג הזה של עצבות ואין שום דבר שאוכל לעשות על מנת להיפטר ממנה. אני רוצה לרוץ רחוק, כמה רחוק שרק אפשר, אבל הרגליים שלי לא זזות. אני תקועה. רע ומר לי בנפש ואני מוצאת את עצמי מייבשת את עיניי מרוב דמעות..חוסר תקווה מכה בלי בכל בוקר ולילותיי חסרי שינה. אני מותשת ועייפה ועצובה ואני בעיקר סובלת משהו שאין לו שם או צורה, אבל הנוכחות שלו דומיננטית עליי כמו אלפי איש. אני רוצה לצרוח אבל לא יוצא לי קול. אני חיה בתחושה איומה שככה הם חיי וככה חיי ימשיכו להיות כל עוד אני נשארת אני ואין פתרון או ישועה. אני סובלת את היותי אני ולא מצליחה להשתחרר מזה. אני אובדת עצות, אבל כבר לא מבקשת עזרה. משהו בעזרה שאני רוצה לבקש נראה כבר שחוק, בלוי. ביקשתי יותר מדי עזרה בחיי ונראה ששום דבר לא עוזר לי.
אני נושמת בתחושה שנידונתי לנצח לחיות בתוך כור היתוך של יגון וחרדה אין-סופיים.
זהו מצבי.