משהו קצר שכתבתי לקראת יום הזיכרון. אשמח לדעות שלכם.

בס"ד

ד' באייר, ערב יום הזיכרון תשפ"ד

מה הלאה?
יום הזיכרון תמיד היה יום קשה בשבילי, יום שאני לא מרוכז, יום שאני כולו בדאוּן. זה היום הזה שאני שר את התקווה ומוצא את עצמי בוכה על כל אלו שמתו כשכל מה שהם רצו זה בסך הכל להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

בכל שנה ביום הזה באות לי מחשבות.
השנה, לראשונה, הן היו שונות.
אני לא יודע למה זה.
אולי זה בגלל המלחמה שעדיין משתוללת, ואולי זה כי השנה בפעם הראשונה מדובר גם באנשים שאני ממש הכרתי.

השנה, לראשונה, התחלתי לתהות ביני לבין עצמי. זאת המטרה של היום הזה? יום אחד בשנה אנחנו עצובים ובוכים על חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ולמחרת ממשיכים הלאה? מה למדנו מכל זה?
ובשבוע שעבר, ביום השואה, היינו עצובים ליום אחד על כל האנשים שמתו כשכל חטאם היה שהם היו יהודים ואחרי זה ממשיכים להתעלם מזה לעוד שנה?

השנה, לראשונה, הבנתי שיש כאן מעבר לזה.
"במותם ציוו לנו את החיים"
אולי הימים האלה נועדו כדי שנשב ונחשוב, מה בדיוק הם ציוו לנו במותם? מה אנחנו יכולים לעשות לכבודם כדי שהחיים במדינה שלנו יראו טוב יותר? איך אנחנו יכולים לקדש את זכרם בכך שנשפר משהו בעולם?

הלוואי שהיו לי תשובות לשאלות האלה.
הלוואי שהייתי יודע איך אני יכול לפעול כדי לוודא שההקרבה שלהם לא הייתה סתם.

מה שנשאר לי בינתיים זה לחשוב, לחשוב ולהצטער על מותם אבל להתשדל שלא לעצור אפילו לרגע את החיים שלי בגלל זה.

עם ישראל חי