לאוטיסטים, איך האבחנה של האוטיזם משפיעה על החיים שלכם?

אני חושב שאני יותר חסר טאקט מאנשים אחרים, אני אובססיבי ואוהב לדבר על דברים מאוד מסוימים (כמו פולין, אל תשאלו) התחומי עניין שלי הם מאוד מצומצמים ושכוחי אל, אני יכול לחזור על אותם דברים שוב ושוב, לדבר בקול רם מדי וקצת יותר קשה לי להתחבר לאנשים (בעבר זאת הייתה בעיה רצינית היום כבר לא כלכך תודה לאל)

הדבר היחיד שאני יכול לחשוב שאני נמנע ממנו הוא אולי להביע את דעתי בקבוצה מחשש שאני אגיד משהו מוזר/לא במקום

הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהאוטיזם שינה באופן משמעותי בחיים שלי זה אולי העובדה שבעבר היה יותר קל לנצל אותי (היום אני מאוד נזהר מזה) ולא היו לי חברים. אני גם קיבלתי פטור מצה"ל כבר בכיתה י' ואני מקבל ביטוח לאומי

גם אני לא התגייסתי ואני מקבלת כסף מביטוח לאומי , הייתי בכיתה של אוטיסטים .
כל החיים שלי אני מקנאה באנשים רגילים בכל דבר קטן ,
אני שונאת את זה שהאבחנה הזאת באה לקבוע לי הכל בחיים ובגללה לא יכולתי לעבור את התיכון כמו כולם לא נתנו לי לבחור מגמה נתנו לי הקלות שלא רציתי לקבל, ויש משהו מאוד משפיל בזה שפוסלים אותנו מגיוס באופן אוטומטי ושביטוח לאומי נתן לי 100% נכות ואי כושר עבודה ואלפי שקלים בחודש שמספיקים לי להכל וככה אני פטורה מצורך לעבוד . זה כאילו שאמרו לי "לא" מכל הכיוונים ומכל הבחינות , גם פעם הייתי אצל פסיכולוג שאמר לי "את חושבת שאת בן אדם רגיל?" "את חושבת שתצאי לדייט בחיים שלך"? ושמעתי עוד המון דברים מאוד קשים וחשוכים שאנשי מקצוע ופסיכולוגים אמרו עליי ובכללי על אנשים באבחנה הזאת..
בחיים לא יתנו לי להגיע להישגים , תמיד עושים בשבילי הכל ונותנים לי פריווילגיות ,
המליצו לי אחרי התיכון ללכת למסגרות לאוטיסטים,אמרו לי שאני יכולה רק ללכת לעבוד דרך הרווחה בעבודה מוגנת או עם תנאים מוקלים ששם פשוט עושים עליהם בייביסיטר נותנים להם תפקידים קלים שגם ילד בגן יכול לעשות ,
למזלי אוטיסטים נחשבים לאנשים בגירים ככה שיש לי זכות לפחות לסרב ללכת למסגרות האלה ואף אחד לא יכול לכפות עליי ללכת לשם
למרות שנתנו לי לחיות כמו מלכה עם מיליון הקלות ופריווילגיות בהכל אפילו מגיע לי פטור מתור בכל מקום וחניית נכים ואני לא חייבת לעבוד ולא הייתי צריכה להתגייס והדברים האלה אמורים להיות הקלות מאוד מאסיביות שיקלו לי את החיים , אני חייה חיים בודדים חסרי משמעות ומרגישה שצרבו עליי את האבחנה הזאת כמו הסימון על היהודים בשואה ואני לא מגזימה , אני יושבת 9 וחצי שנים בבית ואין לי כח יותר
אני שונאת את כל החיים שלי עם האבחנה הארורה הזאת , מרגישה שעברתי השפלות מאוד קשות בגללה שאני כבר לא אתגבר עליהם לעולם
הבחירות היחידות שמאפשרים לי לעשות בחיים זה לבחור לאיזה מסגרת שמותאמת לאוטיסטים אני רוצה ללכת , על כל השאר אמרו לי לא בלי להתבייש , אמרו היא תקבל את הלא ותתמרמר על זה כמה שבא לה אבל בסוף היא תקבל את זה ותבין שזה מה שמתאים לה עם האבחנה הזאת ..
שונאת את כל הרמזים שקיבלתי על זה שאם אני ארצה ללכת לעבוד בחיים זה יהיה רק בדברים קלים ולא גדולים ורציניים .
בסופו של דבר כל האוטיסטים אמורים לסיים את החיים שלהם בהוסטלים או דיור מוגן לאוטיסטים , אנחנו הרי לא מקימים משפחות ולא כלום ..

ועוד לא דיברתי על איך שמתייחסים אלינו כששומעים על האבחנה , איך שחושבים שצריך להיות עדינים וסבלניים כלפינו ולקחת אותנו בערבון מוגבל ולא מפסיקים להגיד שכל האוטיסטים לא מבינים סיטואציות חברתיות לא מבינים ציניות שאסור להכנס להם בדברים שאסור להעמיד אותם במצבים מלחיצים
איך שמקפידים לחייך אלינו ולדבר כמו אל ילדים תמימים
בקיצור כל מי שלא אובחן כאוטיסט שיגיד תודה

^אני רואה אותך הרבה בנוגע לנושא למה את לא מבקשת עזרה?

כי אני לא מחפשת עזרה , הרמתי ידיים באופן סופי
אבל גם אם הייתי רוצה אז אין לי ממי לבקש ואין לי ממי לקבל אף אחד לא רוצה לשמוע ולהבין אותי וגם אין לי יותר אמון באף פסיכולוג או איש מקצוע

אם יש דבר אחד אולי שאני נמנעת כרגע מלעשות כי אני אוטיסטית זה לעבוד. לפי מה שאני שומעת מחבריי לכיתה, רוב העבודות לנוער כוללות תקשורת עם אנשים או התמודדות עם לקוחות מציקים, ואצלי זה יכול לגרום להצפות.

אני יכולה לדבר שעות על נושא מסוים, ולפעמים אני ממש נזהרת בדבריי כי אני פוחדת לפגוע באחרים. אני גם טיפוס מֶרצה לפעמים. ממש קשה לי בשיעורים הומים.

האבחון עצמו מקנה לי שעות פרטני בבית ספר, וגם אחרי האבחון הרגשתי שסופסוף מצאתי את קבוצת השווים שלי. אני חברה בכמה קבוצות פייסבוק של אוטיסטים ובכמה קבוצות ווצאפ של נוער אוטיסטי