חייב לפרוק קצת, אשמח להזדהות גם אם לא, אשמח אם תקראו.

אני מקנא.
מקנא באנשים שיכולים לזרום.
באנשים שיודעים לומר לא נורא אני יעשה את זה במקום.
למה אני שונה?
איפה טעיתי?
אני לא מבין מה עשיתי.
מה עשיתי שאני צריך לעבור ממקום למקום?
מה עשיתי שכל פעם שאני רוצה להציע הצעה אני נעלם דום?
מה עשיתי שמתי שאני מנסה להשתלב,
קופץ לי הקול הזה בראש שאומר לי, ''עזוב אל תתערב''.
למה הכל לא יכול להיות נורמלי?
שאבא שלי, שהכה את אמא שלי ואותי, ועכשיו הם התגרשו, יפסיק לנדנד לי?
למה אני לא יכול למצוא זוגיות כמו כל נער בגילי?
שיכול לצחוק, להשתחרר, לאהוב, לבכות.
לתת, לקבל, להתעלם ממחשבות?
למה אני לא יכול לקבל פעם אחת שקט,
מחפירה לא פוסקת של חשיבה מסחררת?
מדוע אני מרגיש כאילו אנשים שופטים
על כל צעד ושעל שעושים?
למה אני לא יכול להיפתח פנים אל פנים?
למה קשה לי לדבר עם אנשים?
דיי כבר נמאס.
הדבר היחידי שאני מחפש בחיים זה חיבוק נשיקה ולחסל את החמאס.
נמאס לי שאני תלוי באנשים אחרים
נמאס לי מהאינסוף משפטים, שחוזרים בלי סוף כמו תסריט אינסופי
''אתה לא טוב מספיק''
''אתה ילד אכזבה''
''אם הוא פה אנחנו פורשים''
''בגללך הם נפרדים"
כי לא סתמת את הפה במשטרה
עכשיו החיים שלך נהיו זוועה,
עם אמא צועקת,
ואחות מדוכאת,
ואתה שאמור להווה דוגמא,
רוצה רק לשבת על הספה
לשים סרטונים מצחיקים של חתלתולים בטלפון ולנשום לרווחה,
לא לחשוב על העבר או העתיד
והאם ללכת לגנוב מאמא קצת וויד.
כדי להתנתק ולהירגע
ולהרגיש לרגע שלווה
ולהרגיש רגע שקט
ולחשוב איך זה להיות עם מישהי אוהבת
שתתכרבל איתך במיטה
ותחבק אותך בחוזקה
שתכיל אותך ותיקשר אליך
ותדחוף אותך לעבר המטרה,
של להיות סגן אלוף ביחידה מובחרת,
ולהיות אבא טוב למשפחה נהדרת,
אני רוצה לדעת, כל כך הרבה ביקשתי?