חייבת לפרוק קצת (לא ארוך מדי) ואשמח שתכנסו :[ זה יעזור לי ממש

מאז ומתמיד לא הייתי בן אדם עם יותר מדי חברים. בתיכון לא היו לי בכלל והייתה לי חרדה חברתית. הרגשתי לא שייכת לשום מקום. אף אחד לא התקשר אליי אף פעם, לא התעניין בי, לא היה לי עם מי לצאת למקומות או עם מי לצחוק.
כשהגעתי לצבא הבטחתי לעצמי שאני פותחת דף חדש ומזייפת ביטחון עצמי גם אם אין לי אחד כזה. לא מפחדת לגשת לאנשים, לא מפחדת לפתח שיחות. וככה באמת עשיתי.
בהתחלה היה סבבה אבל עכשיו עם הזמן אני שוב פעם מרגישה לבד. איכשהו כולם תמיד בחבורות שלהם ורק אני מוצאת את עצמי לא שייכת לשום מקום :[
וזה תמיד ככה בסוף.
משום מה גם שמתי לב שעם בנות אני לא ממש מסתדרת. לרוב אני מצליחה יותר להסתדר עם בנים . אבל בצבא אין לי ברירה אלא רוב היום להיות בחברת בנות כי אנחנו במגורים ובחדר ביחד. מרגישה תמיד שבנות דופקות לי מבטים/ לא מחבבות אותי בלי סיבה. תמיד איכשהו יש ריבים איתי ואני פשוט לא מצליחה להסתדר איתן.
אף פעם לא הייתה לי "חברה הכי טובה" למרות שתמיד חלמתי שתהיה לי כזאת. כבר איבדתי תקווה בעצמי, מרגישה כבר שמשהו דפוק בי. כי לא משנה כמה אני מנסה, ובאמת שאני מנסה להיות נחמדה, אני תמיד נדפקת ומרגישה בסופו של יום לבד. וזה לא כיף
מה לעשות? :[