כנערים המתמודדים עם חרדה חברתית אתם מרגישים טוב אחרי מפגש חברתי אפילו עם אדם אחד שעבר בהצלחה ובשקט?

לא כל עוד נפגשתי איתם אני הייתי עסוקה כל הזמן מה יקרה כמה יקרה ולמה אז לא נהנתי והחרדה ממשיכה

לחברות שלי ולאח שלי יש ואצלם זה בדיוק ככה

^^עצוב לי שאני מרגישה כמוך ושיש עוד ילדים שמרגישים כמונו

שואל השאלה:
לגמרי

אם התכוונת אלי^^
ממש מסכימה, תמיד ניסו לעזור לי ולהרגיע אותי בכך שאמרו שאני לא לבד בזה, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין איך זה מנחם, שיש עוד שסובלים ככה, מרגיש את הריקנות הזו, ועם זאת מלאים בכעס, פחד, חרדה, תחושת אשמה, חוסר ביטחון, וזה פשוט ממשיך, החרדה לא נעלמת, היא נשארת ולאורך החיים אנשים מתמודדים, וזה נורא בעיני, אין מה לעשות עם זה, רק להתמודד, ואני שונאת את העובדה הזו כל כך.
קשה לי אפילו להשלים שזאת עובדה, זה מרגיש כל כך לא נכון

כבן אדם לבד בחיים לא הייתי במפגש חברתי

כן הרבה יותר טוב

לא..
שזה גם מבאס אותי
קשה לי להרגיש שמחה כשאני עם עוד אנשים
תמיד איכשהו אני מתעצבנת ממשהו (שאני עושה, אומרת)
אני מרגישה לא בנוח
שגרמתי להם להרגיש לא בנוח
מרגישה נטל
מרגישה אשמה
מרגישה כאילו אני טועה בהכל
ששופטים אותי
שאני לא עשיתי משהו טוב
ואז חושבת, מה אם
למה עשיתי את זה ואת זה
ולמה לא את זה
ולמה ומה אם ופשוט ככה
גם אם לא קורה כלום, סתם מדברים, שזה גם קשה לי..
אפילו להסתכל למישהו בעיניים אני לא מצליחה
זה עובד לי רק אם אני רואה שהם לא מסתכלים אליי
ואז אני יכולה לבהות בעיניים שלהם וזה מרגיש מדהים כאילו באמת התקדמתי איכשהו, אבל ברגע שהן פתאום מסתכלים, אני חוזרת להתחלה- משתתקת, מבט למטה, משחקת עם הידיים, מזיעה, לחוצה, לב דופק, רגל או יד רועדת, טיקים של הראש, דמעות, נשימה מהירה.
שוב ושוב ושוב.

באסה שמישהו עשה פלוס.. מצטערת שמזדהים עם זה :/

^^כן התכוונתי עלייך

לא