פורקת כי אין לי מקום אחר לפרוק בו

אני מרגישה קצת תקועה במצב החברתי שלי, אני כאילו בן אדם חברותי. באמת. אני אוהבת לדבר עם אנשים חדשים, אני אוהבת לצאת, אוהבת חברה, אוהבת להנות.
אבל הבעיה בי היא שאני נפתחת כל כך לא בקלות.
יצאתי עם מישהו וזה לא עבד כי לא הצלחתי להיפתח. וכשאני לא מצלילה להפתח אני מרגישה שאני לא נפתחת ומנסה בכוח ואז זה יוצא עוד יותר גרוע.
נפגשתי רק 4 פעמים עם אנשים החופש ואני מתגעגעת לבית ספר נטו כי שם אני מרגישה שיש לי חברים, למרות שכנגמרו הלימודים גם לא נשארתי עם כל כך הרבה חברים הרוב עזבו אותי למען קבוצת חברים אחרת עם מישהו שהסתכסכתי איתו אבל אני יודעת שהכל ישתנה כי הכל אצלנו נורא צבוע וכל הקשרים נורא גמישים. יום אחד אתה יכול להרגיש מוחרם ויום אחד תהיה לך את הקבוצת חברים שלך ותרגיש הכי אהוב שיש.
אני לא יוצאת עם בנים ולא נותנת הזדמנויות כי תמיד אנשים רואים אותי רק כיפה וטיפשה ושאני יוצאת איתם אני לא נותנת רושם אחר רק כי קשה לי להיפתח ואני לא מצליחה להראות את הצד האמיתי שבי כי אני יודעת שאני אנטילגנטית ואשת שיחה. עם החבר היחיד שהצלחתי להיפתח אליו אני יכולה לדבר שעות על גבי שעות וזה ירגיש כמו דקה אבל הוא מקרה מיוחד אני יכולה לדבר עם בן אדם חודשיים ועדיין לא להיות פתוחה איתו.

וזהו אלה סתם דברים שישבו לי על הלב והיה כיף לשחרר