אם עצם מושג האלוהות הוא חסר משמעות נתפשת, אז למה להתעסק בשאלת קיום האלוהות בכלל?

בתור בני אדם אנחנו אוהבים לחקור את הלא נודע וגם כשיש כבר פיתרון כיביכול לאיך נוצר העולם (המפץ הגדול) עדיין יש דברים שלא מסתדרים למדע והם ממשיכים לחפש
מנגד האנשים המאמינים מוצאים טענות מתוך התנך לאיך העולם נוצר (המפץ הגדול לא סותר את התנך) ועוד כל מיני נושאים
ממשיכים לחקור כי זה בטבע שלנו
לגבי השאלה של אם הוא קיים למה הוא לא מופיע
תחשוב שעכשיו היית יודע שיש אלוהים הוא היה מופיע כל ראשון ושלישי להגיד שלום היית יודע שאין דבר כזה לעשות רע כלומר היית מהפחד רק עושה דברים טובים או לומד תורה
כשאין הוכחות ממשיות לאלוהים זאת הדרך שלו לבחון אותנו
(מי שמאמין ומי שלא אני לא הולך לריב עם אף אחד מכבד כל אחד בדרך שלו ומי שלא מאמין כל עוד הוא בן אדם טוב זה עדיך ממאמין ובן אדם חרא ככה לפחות בראייה שלי)

קאנט הסיט את חשיבות השאלה הזו, כמו עוד שתי שאלות נוספות, מהמקום העיוני ("האם הפסוק "אלוהים קיים" הוא בעל ערך אמת?") למקום המעשי. כלומר, כשאני שואל האם קיים אלוהים אני בעצם שואל "מה עליי לעשות אם אלוהים קיים ומה עליי לעשות במידה והוא איננו?", וחשיבות השאלות האלו לתבונה המעשית היא חשיבות אדירה - בעולם בו קיים אלוה טוב שמשקיף על מעשינו לא ננהג כמו בעולם בו הוא נעדר, השאלה עוזרת לנו להבין כיצד ראוי לנהוג ומדוע. בקיצור, במקרה ואנחנו רואים את חשיבות השאלה בעולם הפעולה המעשית ולא בעולם השכל הטהור אזי זה לא משנה אם מבחינה עיונית אין לנו דרך להכיר את עצמות האלוה, מה שמשנה זה רק קיומו.

^יכול להיות. אבל אין ספק שארגוני צדקה ועמותות כמו חסדי נעמי, להושיט יד, ואחרים חושבים אחרת ממך, הם קיימים אך ורק בגלל התשובה לשאלה היסודית הזו.

שואל השאלה:
^^^^^האמת שאני איגנוסטית (לא אגנוסטית, איגנוסטית), ולא אפתאיסטית