מה אתם חושבים על המונולוג שכתבתי?

"אתה יודע, סבא שלי מת בגיל 69
כן אני יודעת, גיל מצחיק. אבל אל תפקפק בו. הוא היה איש חשוב מאוד. המנהל של חברת המים. איך אמא הייתה מספרת לי את זה בגאווה.
כשהייתי קטנה, הוא היה לוקח אותי לפארק שעשועים, ואז בדרך חזרה היה עוצר לקנות לי איזו גלידה שאני רוצה. ותמיד הייתי חוזרת מאושרת מהביקורים שלו.
אלו היו תקופות טובות. אבל הן עברו ממזמן. כשהתחיל התיכון, סבא שלי הפך לאדם קשה. החיוך שהיה לו כשהייתי קטנה יותר נמחק כלא היה. הוא כל הזמן היה מאיץ בי לציונים טובים, כועס על כל נכשל וגם אם הציון היה טוב, "הוא לא היה מאה". הוא היה כועס כל כך, רחוק מהסבא שאני הכרתי. לעיתים קרובות הדיבורים לא הספיקו בשבילו. הייתי מפחדת לבוא אליו כבר. ואחרי כל הצעקות והבכי, המכות והכאב , הוא היה מתיישב לידי, ואומר בחיוך; יעלי, הסוד הזה יהיה רק שלנו, בסדר? ואני הקשבתי לו. פחדתי. ידעתי שזה לא היה אותו חיוך שראיתי על פניו כשהייתי קטנה.
כשהתחלתי יא, סבתא שלי מתה, וסבא התחיל להשתגע. הוא היה מדבר לעצמו בלחישות, אחוז טירוף, כאילו איזושהו דיבוק אחז אותו. בכיתה יב, כבר אישפזו אותו במוסד סגור. בקושי הייתה לו אפשרות לביקורים בבית. וכשהוא היה בא, הוא היה קם בסביבות הצהריים, שותה את הקפה שלו, רואה את תוצאות המשחקים בלוטו וחוזר לישון. ככה, כל ביקור. לא מזיז את התחת שלו סנטימטר מהספה והיה תקוע שם. זה היה מחרפן אותי. בעיקר בגלל שידעתי שהאיש שגרם לי לכל כך הרבה סבל, מרגיש רצוי בסביבה שאני חיה בה. ביום האחרון של הלימודים, הוא היה בבית. כשהוא ראה את התעודה שלי, הוא כמעט התעלף. אבל רק כמעט. לצערי. הוא התרגז וצעק עליי "מה זאת התעודה המטומטמת הזאת? לא יכולת להביא ציונים יותר גבוהים? לא משנה כמה ניסיתי, את אף פעם לא למדת! ידעתי שהייתי צריך להרביץ לך יותר. תמיד ידעתי שלא יצא ממך כלום! את תמיד היית טיפשה!"
הסתכלתי עליו, עם פרצוף אדיש, רגילה לכל העלבות שלו ולא מוכנה לתת לו לראות אותי בוכה. אבל בפנים, הייתי רותחת.
הלכתי למטבח והכנתי לי תה, ובשבילו, את הקפה שלו. שתי גלןלות שמתי לו בקפה, שיבטיחו שהוא ילך לישון בדרך הכי כואבת שיש. הוא הספיק לשמוע את התוצאות ללוטו. הוא לא זכה. בזמן שאני עומדת מעליו, מסופקת להחזיר לו על כל הכאב שגרם לי, הוא בקול חלש התחנן לעזרה. לרחמים. (המשך למטה)