ביקורת בונה על המונולוג שכתבתי?

אתה יודע, סבא שלי מת בגיל 66
כן אני יודעת, גיל מצחיק. אבל אל תפקפק בו. הוא היה איש חשוב מאוד. המנהל של חברת המים.
כשהייתי קטנה, הוא היה לוקח אותי לפארק שעשועים, ואז בדרך חזרה היה עוצר לקנות לי איזו גלידה שאני רוצה. ותמיד הייתי חוזרת מאושרת מהביקורים שלו.
אלו היו תקופות טובות. אבל הן עברו ממזמן. כשהתחיל התיכון, סבא שלי הפך לאדם קשה. החיוך שהיה לו כשהייתי קטנה יותר נמחק כלא היה. הוא כל הזמן היה מעיץ בי לציונים טובים, כועס על כל נכשל וגם אם הציון היה טוב, "הוא לא היה מאה". ואחרי כל הצעקות והבכי, הוא היה מתיישב לידי, ואומר בחיוך; יעלי, הסוד הזה יהיה רק שלנו, בסדר? ואני הקשבתי לו. פחדתי. ידעתי שזה לא היה אותו חיוך שראיתי על פניו כשהייתי קטנה.
כשהתחלתי יב, אישפזו אותו במוסד סגור. בקושי היה לו אפשרות לביקורים בבית. וכשהוא היה בא, הוא היה קם בסביבות הצהריים, שותה את הקפה שלו, רואה את תוצאות המשחקים בלוטו וחוזר לישון. ככה, כל ביקור. ביום האחרון של הלימודים, הוא היה בבית. כשהוא ראה את התעודה שלי, הוא כמעט התעלף. אבל רק כמעט. לצערי. הוא התרגז וצעק עליי "מה זאת התעודה המטומטמת הזאת? תמיד ידעתי שלא יצא ממך כלום! את תמיד היית טיפשה!"
הלכתי למטבח והכנתי לי תה, ובשבילו, את הקפה שלו. שתי גלןלות שמתי לו בקפה. אחת להרדמה, והשנייה לכאבים נוראיים. הוא הספיק לשמוע את התוצאות ללוטו. הוא לא זכה. בזמן שאני עומדת מעליו וצוחקת, הוא בקול חלש התחנן לעזרה. אבל לא סבא, אתה הטיפש. טיפש שחשבת שאני לא אהיה יותר מרוצחת.
אבל אל תדאג, זה יהיה הסוד שלנו.


יש לציין זאת כתיבה בין הראשונות שלי אז רחמים:')