אני עוברת תקופה נוראית כבר חודשת, והמשפחה שלי פשוט בכוח לא מבינה!

אני כבר חודש עם חרדות, דיכאון, קושי להרדם ואני מתעוררת לפחות פעמיים בלילה אל כמעט התקף חרדה ותמיד קמה מוקדם לא משנה כמה עייפה אהיה. אני מתמודדת עם דה פרסנוליזציה וגם מחשבות אובדניות. אבל כבנאדם חרדתי, המוות מפחיד אותי יותר מהכל, אז זה עוד מלחמה כזו בתוכי. ואני שורדת את הימים והמשפחה שלי מצפה ממני להתנהג כרגיל, אני כמובן שיתפתי את כולם, בכיתי אפילו מולם וניסיתי להסביר להם מה אני מרגישה, הלכנו לפסיכיאטר והוא לא כל כך הבין מה יש לי, בקרוס אהיה אולי אצל פסיכולוג גם. וכשאני כביכול מסתובבת בבית באיטיות או בפנים מבואסןת הם תמיד שואלים אןתי מה יש לי ולמה אני מתנהגת כמו סמרטוט, אבל איך מסבירים להם שאני שהם הסיבה היחידה שאני משאירה את עצמי בחיים כי לא מגיעה להם את הכאב של לאבד מישהו, אבל הם נותנים לי יחס של אני לבד בזה. הפחד שלי זה לחיות בשביל אנשים. אני פשוט לא יודעת מה לעשות, היום אבא שלי אמר שדפקתי לעצמי את הבגרות, כאילו זה ממש מעניין אותי עכשיו, לפעמים אני מרגישה שאני עומדת להשתגע ומפחד להתאשפז במחלקה בבית חולים, מה עושים בטירוף הזה?