פליז תקראו אני יודעת שזה ארוך

אז ככה
כל פעם שנפגשתי איתם הרגשתי הרבה יותר שמחה מאז שנפגשתי איתם נהיה לי טוב יותר. חייכתי יותר. לפני זה הרגשתי לא שלמה. הרגשתי שאני כל הזמן מנסה להיות מישהו שאני לא, שאני צריכה להעמיד פנים, שאני לא רצויה. למה אני בכלל צריכה להצטער שאני באה למפגש עם "חברים שלי" ? זה פשוט הכל הרגיש לי שם מזויף ולא אמיתי שזה חברים רק בשביל להגיד לאנשים שהם חברים, שזה חברים רק להעלות איתם סטורי, שזה לא אנשים שעושים לי טוב, הסתכלתי בגלריה שלי היום וראיתי את ההבדל בין כל התמונות בכי מפעם לבין כל החיוכים איתם עכשיו, וזה גרם לי להבין מה זה חיוך אמיתי ומה זה חיוך לסטורי. אני סוף סוף מרגישה שטוב לי. ואני יודעת שאולי אני לא ככ חלק מהחבורה הזאת בדיוק אבל עדיין אני מרגישה שם יותר קשורה משהרגשתי אי פעם, פעם הרגשתי לא רצויה אף פעם, שכולם שונאים אותי, מתבאסים שאני באה וכזה.. ובימים האחרונים פשוט כיף לי אשכרה כיף לי אני ליטרלי לא זוכרת מתי היה לי כיף ככה. ככ העציב אותי שאשכרה שאלתי את הלפגוט עם זה מפריע לבנים והוא אמר לא נראלי שלמישהו אכפת מזה בכלל, המילים אחרות "לא נראלי שלמישהו אכפת *ממך* בכלל" והוא צודק . גם בחבורה החדשה לא באמת אכפת להם ממני כל כך עם אני אריב איתם נגיד לא היה להם ככ אכפת . לאף אחד לא ממש אכפת, כולם חושבים שיש לי מלא חברים, אבל מה זה חברים בכלל? מי נחשב חבר שלי? ליבי נחשבת חברה שלי? ליאור ואורי נחשבים חברים שלי? יש בכלל מישהו שרוצה בחברתי באמת? אני כל הזמן כמו נטל, כמו משהו שאף אחד לא באמת רוצה