לא יודע מה זה, פריקה? כתיבה? מה דעתכם? יש הזדהות?

תמיד אותו התסריט הקבוע.

חם. יד מורמת. פרצוף מופתע. פרצופים מופתעים. הס בכיתה.
''כן'' מהוסס.
''רצית להגיד משהו?"
הפעם אני מצליח.
זה ממש פשוט.
כולם עושים את זה כל הזמן.
התלחששויות. כל כך הרבה. הלב דופק. הזיעה מתחילה לטפטף במצח. ש*ט הכל היה מסודר לי לפני שנייה בראש.

''כ...ככן, כן. אהמ''; כחכוח מהיר.
יותר התלחששויות. הזעה מוגברת. דופק מהיר יותר.
''שקט כבר, תנו לו לדבר!" הוא ספק אומר ספק מקווה.

''א- אני ר..רציתי להגיד..ד ש..'' למה כולם מסתכלים עליי ככה?
רעד לי הקול. מישהו שם לב?
אוף.
לא יודע.
אני לא מוותר, אני אמשיך.
''ש..שאאאמרת קודם...''
זה היה גמגום עכשיו?
אוי נו מה יהיה??
זה רק הולך מתדרדר.
פעם אחרונה שאני מצביע.
ולמה כולם מסתכלים עליי ככה??

הוא מזרז אותי.
''אתה רוצה להגיד לנו משהו? יש לך שאלה?''
מדבר אליי כמו אל ילד קטן.
למה?
הדופק כבר במהירות שיא. קצת יותר מהר והלב קופץ לי מהחזה ישר לשולחן.
ועדיין, כולם. מסתכלים.
שותקים.
כל כך הרבה זמן.
כל כך הרבה שקט.
היידים מזיעות.
הראש הולם. עשרות מבטים נעוצים לי בגב.
הפרצוף שלי כבר האדים? מישהו שם לב לזה?
אוף.

''אהה ל..לא לא זה הכל, הכל בסדר.''
''הבנת הכל?"
הנהון נבוך, ''כן''
מבט מלא תמיהה, ''אוקיי, משוחררים.''

הדופק נרגע קצת, ההזעה פוחתת.
איך לא הצלחתי?
הכל היה מוכן לי בראש.
אוף.

הדופק חוזר לסדרו.
מוחה טיפות זיעה אחרונות מהמצח.
מישהו שם לב?
זה היה חריג ביותר?
הם יזכרו לי את זה?
אוף.

כיתה ריקה.
כולם בחוץ.
שתיקה רועמת.
ילד אחד.
עם ראש למטה.
מבט ברצפה,
וטעם מר בפה.
כישלון.

אוף.