כתבתי את הקטע הזה בתקופה לא משהו כמו שאפשר להבין אבל מה דעתכם?

זו אני
שלא בסדר.
זו אני,
שמצפה לשווא,
מצפה ומצפה,
בונה ובונה
מגדלים משגעים
על בסיס אויר
מחכה למשהו שלא קיים
ונאחזת במה שאין בעולם.
אני חושבת שאני חיה באגדה,
או שאני נסיכה,
שיש לה שפע חברות
ושיש להם שפע של זמן וכסף,
בשבילה
שיש לה משפחה מדהימה
שחושבת עליה המון
וששוב יש להם זמן וכסף,
בשבילה.
אבל בתכלס,
זה לא ככה
החיים הם לא אגדה
ואני, בטח שבטח לא נסיכה.
החברות שלי שם, בשבילי, לפעמים
במקרים מסוימים, לזמן מסוים,
אני אוהבת אותן,
שמחה שהן קיימות
אך אני מלאת יותר מידי תקוות.
אני משקיעה בהם המון, לעתים יותר מידי,
ואז מצפה שזה מיד יחזור אליי.
תעשה טוב וטוב יחזור אלייך,
תחייך והעולם יחייך בחזרה.
החיים הם בומרנג.
כל אלו משפטים קלישאתיים, שפעם האמנתי בהם,
אבל גדלתי, התבגרתי, הבנתי.
לעשות טוב זה חשוב,
לעזור, להתנדב, לחייך, לתרום, להודות.
אך בבקשה ממך, אל תתלי תקוות.
כגודל הציפייה כך גודל האכזבה,
משפט שדי מדכא אותי
חבל שהוא כלכך נכון.
את לא ישנה במלון או בארמון מטורף,
את ישנה בבית, במיטה שלך, לבד, עם עצמך,
אף אחד לא מחכה לבואך.
את חיה, קיימת, נושמת,
חבל מאוד שאת לא נאהבת.
אני פה, נמצאת, נוכחת
ולא מעניינת לאף אחד את התחת.
אני בריאה ומודה על זה,
אני חיה, ומודה על זה,
יש לי משפחה ובית
קצת חברים ובאמת שזה לא ברור מאליו,
אך חבל שאני לא מרגישה ברת מזל עכשיו.
אני פשוט לא בסדר, משהו בי דפוק,
אני משקיעה ומשקיעה
ולא מבינה
שהחיים הם לא תכנית כבקשתך
הם לא פריים, אכזריים, ולפעמים רק לפעמים, הם גם מחייכים