אני באמת חייבת עצה. זה טיפה ארוך אבל כנסו זה באמת חשוב.

אני ילדה חסרת ביטחון.
ולא אני לא הולכת לכתוב שאני מכוערת כדי שתכתבו לי
שאני לא. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה חסרת ביטחון. עם כמה שזה נורא להגיד כבר בגיל מאוד מוקדם התעסקתי במראה החיצוני. אמנם זה לא היה רציני כל כך, אבל כבר בכיתה ג' הייתי עומדת מול המראה ומתפללת להיות מישהי אחרת. הגעתי לכיתה ו', והביטחון שלי היה ברצפה, המצב בבית בין ההורים התחיל להדרדר והם היו בתהליכים גירושין, הם היו כל כך עסוקים בזה שבקושי היה להם זמן לדאוג לי ולאחים שלי. אל תדאגו זאת לא הזנחה, אני בסך הכל יכולה להבין אותם, כל החברות שלי מסביבי תמיד היו הכי יפות,
נשיות, נקיות, מטופחות, מריחות טוב, גבוהות, רזות, עם עיניים מיוחדות. בקיצור כל מה שרציתי ולא הייתי, הסתובבתי עם התחושה הזאת עד סוף היסודי, המשיך לחטיבה ועכשיו לתיכון. אני כן יודעת שיש לי יופי מיוחד, (אני טיפה שמנמנה בפנים, שיער חום גלי קצר רק מהאמצע, שפתיים עבות, עיניים ירוקות חומות)..
אבל אני עדיין לא מצליחה לאהוב את עצמי. אני פחות מהאלה שלובשות צמוד, ומהאלה שמתאפרות, והחלטתי להתחיל לנסות. חשבתי שזה יעלה לי את הביטחון אבל זה לא העלה, ולכן הפסקתי. כי במקום מסויים לא הייתי שלמה עם זה. עכשיו אני לא משתמשת באיפור וכבר לא לובשת בגדים צמודים, אני מי שאני אני. ואני פשוט לא אוהבת את עצמי. אחרי כל כך הרבה שנים כבר לא מתרגשים מכל דבר, אבל זה עדיין ממש כואב לי להרגיש פחות מבנות אחרות שהן לא יותר טובות ממני