2 תשובות
גורמים לאומיים
תהליך הלאומיות במאה ה-19 היה תהליך שבו העמים השונים התחרו זה בזה על יוקרה, עצמאות מדינית ושטח. התחרות בין העמים הללו גרמה להתלהטות הרוחות ולהדרדרות למלחמה.
היו בעצם שני סוגים של עימותים לאומיים שגרמו למלחמה:
1. בעיית המיעוטים הלאומיים- מיעוטים לאומיים שלא היתה להם מדינה התקוממו נגד ממשלות שונות באירופה על מנת להקים להם מדינה. עמים אלו יזמו מלחמה על מנת להשתחרר מהשלטון של עם אחר.
לדוגמא: באימפריה האוסטרו-הונגרית חי המיעוט הלאומי הצ'כוסלובקי. הצ'כוסלובקים דרשו מדינה עצמאית, אך ממשלת האימפריה סירבה ולכן, הצ'כוסלובקים יצאו למרד נגד האימפריה. ואכן, בסוף המלחמה, הוקמה מדינת צ'כוסלובקיה.
2. סכסוכים טריטוריאליים- עמים שכן היתה להם מדינה, לא הסתפקו בשטח שהיה להם והם רצו שטח רחב יותר. כמובן שאין שטח ריק ולמרבה הצער, המדינות השונות בחרו להילחם זו בזו בשביל השטח בו חפצו.
דוגמא: גרמניה וצרפת לחמו ביניהן על חבל ארץ בשם אלזס-לורן, שהיה חלק מצרפת. בולגריה וסרביה לחמו ביניהן על שטחים באזור הבלקן.
הגורם האימפריאליסטי
לכל אחת מהאימפריות האירופאיות היתה שאיפה להיות האימפריה החזקה מכולן, כלומר לכבוש שטח רב ככל האפשר ולהיכנס לדפי ההיסטוריה כאימפריה הגדולה בזמנה. בתחילה, כל אימפריה כבשה את השטחים שרצתה באסיה ואפריקה ולא היתה בעיה. אולם בסוף המאה ה-19 כבר אזלו השטחים ברחבי העולם והאימפריות החלו "פוזלות עין" לעבד השטחים של האימפריות האחרות. השאיפה לכבוש עוד שטחים באפריקה ואסיה היתה בעצם גורם מרכזי לכך שבסופו של דבר לחמו האימפריות זו בזו. חשוב לציין, שלמרות שנאבקו בקשר לשטחים ביבשות האחרות, בסופו של דבר מרבית הקרבות של מלחה"ע ה-1 התקיימו על אדמת אירופה. כלומר במקום לנסות לכבוש את השטח באפריקה התקיפו האימפריות זו את זו באדמת אירופה.
דוגמא: גרמניה ובריטניה התחרו על שליטה באפריקה. כל אחת רצתה לכבוש עוד ועוד שטח של השנייה ביבשת העשירה במשאבי טבע. בסופו של דבר בריטניה לא תקפה את הקולוניות הגרמניות אלא את גרמניה עצמה.
הגורם הצבאי
עליית כוחם של גנרלים במעצמות- שרים רבים בתקופה זו היו אנשי צבא לשעבר וככאלה הם תמיד דגלו בפיתרון של כוח ולא בפיתרון של הידברות.
תפיסה שמלחמה היא דרך להשגת כבוד- עמי אירופה שאפו לזכות בכבוד ויוקרה לאומית. אלא שהם לא הסתפקו בניצחון על מגרש הכדורגל ודרשו להשיג כבוד זה דרך ניצחון בשדה הקרב.
מרוץ החימוש הבלתי מרוסן, דרדר את אירופה למצב שבו מדינות משקיעות את כל כספן ומרצן בהגדלת הצבא במקום בניסיונות לפתור את המשבר.
התפיסה החיובית של המלחמה- אנשים רבים הסתכלו על המלחמה כדבר שיש בו הרבה צדדים חיוביים. כך לדוגמא הם טענו שרק במלחמה העם יכול להתגבש, להיות מאוחד ולהתגבר על סכסוכי היום-יום. בנוסף, אנשים רבים חלמו על יציאה לשדה הקרב- הם חיכו לרגע בו יהפכו מאנשים פשוטים לגיבורים לאומיים.
מערכת הבריתות הדיפלומטיות
מערכת הבריתות החשאיות בין המדינות יצרה מאזן אימה שבו ברור שברגע שתתקוף מדינה אחת את שכנתה, תיכנס כל אירופה למלחמה כוללת. כל מדינה חששה מפני תוקפנות של מדינה אחרת כלפיה, ולכן חתמה ברית עם מדינות רבות ככל שיכלה. "אפקט הדומינו" הוא זה שהפך את המלחמה למלחמה לבעלת משתתפים רבים כל כך.
בשנים שלפני המלחמה נחלקה אירופה לשני מחנות יריבים החושדים האחד בשני:
מעצמות המרכז: גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה ובולגריה.
מדינות ההסכמה: צרפת, בריטניה, רוסיה, יפן, איטליה, רומניה סרביה ובלגיה.
תהליך הלאומיות במאה ה-19 היה תהליך שבו העמים השונים התחרו זה בזה על יוקרה, עצמאות מדינית ושטח. התחרות בין העמים הללו גרמה להתלהטות הרוחות ולהדרדרות למלחמה.
היו בעצם שני סוגים של עימותים לאומיים שגרמו למלחמה:
1. בעיית המיעוטים הלאומיים- מיעוטים לאומיים שלא היתה להם מדינה התקוממו נגד ממשלות שונות באירופה על מנת להקים להם מדינה. עמים אלו יזמו מלחמה על מנת להשתחרר מהשלטון של עם אחר.
לדוגמא: באימפריה האוסטרו-הונגרית חי המיעוט הלאומי הצ'כוסלובקי. הצ'כוסלובקים דרשו מדינה עצמאית, אך ממשלת האימפריה סירבה ולכן, הצ'כוסלובקים יצאו למרד נגד האימפריה. ואכן, בסוף המלחמה, הוקמה מדינת צ'כוסלובקיה.
2. סכסוכים טריטוריאליים- עמים שכן היתה להם מדינה, לא הסתפקו בשטח שהיה להם והם רצו שטח רחב יותר. כמובן שאין שטח ריק ולמרבה הצער, המדינות השונות בחרו להילחם זו בזו בשביל השטח בו חפצו.
דוגמא: גרמניה וצרפת לחמו ביניהן על חבל ארץ בשם אלזס-לורן, שהיה חלק מצרפת. בולגריה וסרביה לחמו ביניהן על שטחים באזור הבלקן.
הגורם האימפריאליסטי
לכל אחת מהאימפריות האירופאיות היתה שאיפה להיות האימפריה החזקה מכולן, כלומר לכבוש שטח רב ככל האפשר ולהיכנס לדפי ההיסטוריה כאימפריה הגדולה בזמנה. בתחילה, כל אימפריה כבשה את השטחים שרצתה באסיה ואפריקה ולא היתה בעיה. אולם בסוף המאה ה-19 כבר אזלו השטחים ברחבי העולם והאימפריות החלו "פוזלות עין" לעבד השטחים של האימפריות האחרות. השאיפה לכבוש עוד שטחים באפריקה ואסיה היתה בעצם גורם מרכזי לכך שבסופו של דבר לחמו האימפריות זו בזו. חשוב לציין, שלמרות שנאבקו בקשר לשטחים ביבשות האחרות, בסופו של דבר מרבית הקרבות של מלחה"ע ה-1 התקיימו על אדמת אירופה. כלומר במקום לנסות לכבוש את השטח באפריקה התקיפו האימפריות זו את זו באדמת אירופה.
דוגמא: גרמניה ובריטניה התחרו על שליטה באפריקה. כל אחת רצתה לכבוש עוד ועוד שטח של השנייה ביבשת העשירה במשאבי טבע. בסופו של דבר בריטניה לא תקפה את הקולוניות הגרמניות אלא את גרמניה עצמה.
הגורם הצבאי
עליית כוחם של גנרלים במעצמות- שרים רבים בתקופה זו היו אנשי צבא לשעבר וככאלה הם תמיד דגלו בפיתרון של כוח ולא בפיתרון של הידברות.
תפיסה שמלחמה היא דרך להשגת כבוד- עמי אירופה שאפו לזכות בכבוד ויוקרה לאומית. אלא שהם לא הסתפקו בניצחון על מגרש הכדורגל ודרשו להשיג כבוד זה דרך ניצחון בשדה הקרב.
מרוץ החימוש הבלתי מרוסן, דרדר את אירופה למצב שבו מדינות משקיעות את כל כספן ומרצן בהגדלת הצבא במקום בניסיונות לפתור את המשבר.
התפיסה החיובית של המלחמה- אנשים רבים הסתכלו על המלחמה כדבר שיש בו הרבה צדדים חיוביים. כך לדוגמא הם טענו שרק במלחמה העם יכול להתגבש, להיות מאוחד ולהתגבר על סכסוכי היום-יום. בנוסף, אנשים רבים חלמו על יציאה לשדה הקרב- הם חיכו לרגע בו יהפכו מאנשים פשוטים לגיבורים לאומיים.
מערכת הבריתות הדיפלומטיות
מערכת הבריתות החשאיות בין המדינות יצרה מאזן אימה שבו ברור שברגע שתתקוף מדינה אחת את שכנתה, תיכנס כל אירופה למלחמה כוללת. כל מדינה חששה מפני תוקפנות של מדינה אחרת כלפיה, ולכן חתמה ברית עם מדינות רבות ככל שיכלה. "אפקט הדומינו" הוא זה שהפך את המלחמה למלחמה לבעלת משתתפים רבים כל כך.
בשנים שלפני המלחמה נחלקה אירופה לשני מחנות יריבים החושדים האחד בשני:
מעצמות המרכז: גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה ובולגריה.
מדינות ההסכמה: צרפת, בריטניה, רוסיה, יפן, איטליה, רומניה סרביה ובלגיה.
מלחמת העולם הראשונה לא פרצה כי הרגו את הדוכס?
באותו הנושא: