מה דעתכם על הכתיבה שלי?

השעה הייתה 18:00 בערב, כבר היה חושך.
קיבלתי טלפון ממנו, התרגשתי כל כך.
שם שמעתי באוזניי הקטנות את קולו הרך של דן, אותו אני אוהבת כל כך.
הוא שאל אותי: "מה דעתך על להפגש בבית הקפה השכונתי?"
איך יכולתי לא להסכים, תסבירו לי, איך?
נכנסתי למקלחת, שטפתי פנים, מסתכלת במראה כלא מאמינה.
חשבתי לעצמי: "דן באמת כרגע הציע לי לצאת איתו?"
התלבשתי מהר, ויצאתי החוצה.
השעה היא 18:30.
אני עומדת, מול דלת בית הקפה השכונתי, מתרגשת, הלב שלי הרגיש כאילו יצא מהמקום.
חיכיתי לרגע הזה שנים...
אחרי 5 דקות של ניסיונות בלהרגיע את עצמי, נכנסתי לשם.
ניחוחות של קפה ומאפים עלו באוויר.
עברתי בין הכיסאות, ראיתי אותו, יושב שם, מסתכל מבעד לחלון הרטוב מהגשם שירד קודם לכן.
עשיתי צעד, הוא הזיז את הראש. הוא ראה אותי.
פתאום, תוך שנייה אחת, חיוך רחב עלה לו על הפנים.
חייכתי גם אני.
הוא קם מהכיסא, הלב שלי פעם בחוזקה.
התקרב אליי בצעדים השקטים שלו, הלב שלי יצא מכלל שליטה.
לפני שהספקתי להבין מה קרה, הוא עמד מולי, ונתן לי חיבוק כל כך גדול.
לא יכולתי לנשום, האהבה שלו חנקה אותי.
הוא שיחרר, וכבר הרגשתי הרבה פחות מפוחדת ממה שהייתי. שמחתי כל כך לראות אותו.
נרגעתי בן רגע, עצמתי עיניים, הרגשתי בעננים.
מאוזניי שמעתי בלחש, "מאיה, הגיע הזמן לקום, את מאחרת.".
קמתי, יושבת במיטה, מנסה לקלוט מה קרה עכשיו.
מתקרבת לאט לאט בעייפות לעבר המקלחת, מתארגנת.
עומדת מול המראה, מעל לכיור.
חושבת לעצמי שכנראה שזו ההזדמנות היחידה שלי לראות את דן.
אחרי המחשבה הזאת, הדמעות ירדו בהדרגה, עוד טיפה ועוד טיפה, והפכו לנהר של דמעות.
דבר אחד ידעתי - בחיים לא אפסיק לאהוב את דן.