וידויים של אנשים עם חרדה חברתית?

לחשוב במשך שעתיים מה לכתוב לאותו בן אדם ואיך לנסח ואיפה לשים פסיק ואיפה לשים נקודה ואיזה אמוגי להשתמש ואז בסוף לוותר.

הייתי במשמרת במד"א אתמול והייתי עם נהג שאני לא מכירה והוא ראה שממש מלחיצה אותי הסיטואציה אז הוא שאל אותי מלא שאלות והתחלתי להתחרפן כזה ולענות מלא תשובות ואז הוא צחק ואמר לי לנשום לפני שהוא מחבר אותי לחמצן

בכל פעם שאני שומעת קבוצה של אנשים מדברים לידי על נושא שמעניין אותי ואני רוצה להוסיף משהו אני עוצרת את עצמי ואומרת שאני לא חלק מהקבוצה שלהם אז לא אכפת להם ממה שיש לי להגיד.

לראות חנות לרצות להכנס אליה ואז לחשוב מה לעשות אם המוכר ידבר איתי ואגמגם (אני בנוסף גם ביישנית ברמות) ויחשוב שאני ממש מוזרה ומוותרת על להכנס לחנות הזו וממשיכה הלאה.
וכל זה נמשך 5 שניות על השעון!

שואל השאלה:
גם אני ככה

מעדיפה ללמוד כרגיל בבית ספר על פני שיעור חופשי כדי לא להשתעמם וסתם להיות לבד.

לארגן את הזמן שלי לפרטי פרטים, להתארגן לכל השיעורים ולהגיע מוקדם לבית ספר כדי שאהיה במקומות עם כמה שפחות אנשים.

שכל פעם שהולכים לאנשהו לבד, אפילו הליכה קצרה אתה פוחד שמישהו ייגש אליך ויישאל שאלה, או חושב על המקרים הכי קיצוניים שיכולים לקרות לך ולא תוכל לבקש עזרה בגלל הפחד.

טיולים שנתיים,אירועים המוניים, לחגוג חגים בבית ספר, מסיבות, היום שמתחפשים בו בפורים (מחר) - לכל אלו מנסים למצוא תירוץ לא להגיע.

מעדיפה שהמורה תסדר מקומות ותחלק לקבוצות מאשר שכל אחד יבחר עם מי להיות ואז להישאר לבד.

שעושים עבודה בזוגות/קבוצות, אין לך עם מי להיות ומתחילים להילחץ והכל מסביבך משחיר.

שואל השאלה:
להגיד לעצמך שטוב לך לבד למרות שאת רוצה חברים ופשוט חוששת לצאת מאזור הנוחות.

לא ליצור קשרים עם אנשים כי את פוחדת שלא יאהבו אותך.

את רוצה שיגלו אותך, ואיכשהו מתחבאת.

את אומרת לעצמך שאת לא רעבה, אבל פשוט פוחדת לקנות אוכל

לא לבוא למקומות עם אנשים ולומר לעצמך שזה בסדר, אבל זה לא ):

שאתה ממש רעב אבל מפחד מהמחשבה להכנס לחנות או בכלל לדבר עם מוכר
שאיש זר פונה אלייך ואתה מקבל התקף חרדה בעע

כשאתה רוצה לצאת מהכיתה בהפסקה אבל עומדים ילדים בכניסה ואתה מנסה לאזור אומץ לבקש מהם לעבור אבל אתה לא עושה את זה ואז ההפסקה מסתיימת.
קורה לי יותר מדי.

זה שאתם ביישנים לא אומר שיש לכם חרדה חברתית תתאבחנו ואז תדברו
כשאתה לא מצליח לנהל את השיחה הכי פשוטה עם אנשים ומגמגם

sado catto
לי יש חרדה חברתית אבל אתה צודק
פשוט חרדה חברתית מתאפיינת בביישנות קיצונית יותר מהרגיל

דיברתי לאנשים שסתם מאבחנים את עצמם הכל בסדר.

לרצות לשאול מישהו בחנות אבל לפחד שיתעצבן עלייך.

להכריח את עצמי לא לשלוח שוב הודעה כי אני לא רוצה להציק

הרגע הזה שאתה קופא במקום כי מישהו פונה אלייך פתאום ומחליט לדבר איתך.

בתור אחד עם pdd,יש לי כל כך הרבה.

לעמוד במקום למשך 3 דקות רצופות ולחשוב אם ללבוש חולצה שלא בדיוק בקוד לבוש כי היא יפה ומה יחשבו עליי ומה המורים יגידו אם ישימו לב

לחצי מפה אין חרדה חברתית בכלל

חרדה חברתית צריכה להיות מאובחנת,
ביישנות וחוסר ביטחון עצמי זה משהו שונה.

שאני אומרת לאחותי להגיד למוכר מה אני רוצה לשים בפיתה ואז הוא שואל אותי את לא יודעת לדבר? -_-

אשכרה לא הלכתי לחדר כושר היום כי אף חברה לא יכלה ואני פשוט מפחדת שמישהו שם ידבר איתי.

זה כשאתה מנסה לגלגל בסך הכל סיגריה אבל כל הגוף שלך משקשק כי מסביב יש כל כך הרבה אנשים

לא לרצות לצאת מהבית/לדבר עם אנשים/להיות ליד אנשים

שאתה צריך לעשות משהו ואתה צריך לדבר פנים מול פנים עם מישהו אתה מפחד לצאת מוזר ולהגיד משהו מפגר

מורה לתנך: שיעור הבא כל אחד מקריא בקול לכיתה לפחות פסוק! זה יהיה 5% מהציון שלכם!
אני: *מתאפקת לא לקפוץ מהחלון*
עזבו שבסוף זה לא היה ;-;

אה ו, אמ, לפני כמה זמן המורה לעברית נתן תרגיל כזה ולא הבנתי מה הוא הסביר, אבל היו לידו מלא אנשים ולא רציתי לבזבז זמן. ניסיתי לשאול את מי שישבה מאחוריי ולא הפסקתי לגמגם. מזלי שזאת לא הייתה אחת מהבנות היותר חראות, שהיו צוחקות עליי...

ואתמול בשיעור מתמטיקה היה בוחן של תרגיל אחד, אז השניים שיושבים מאחוריי דיברו איתי על זה והייתי בהלם שהם דיברו *איתי* על זה, ואני ככ גאה בעצמי שלא גמגמתי :)

אה ולפני יומיים בערך מישהו מהכיתה המקבילה (אלו שלומדים כיתה ליד הכיתה שלי,,) קיבל פינג פונג בגמד ענק. בהתחלה זה היה שני שולחנות ואז זה הפך ל9 שולחנות, רשת מקלמרים ואלף בנים ענקיים עומדים וצועקים.
כשאני בסך הכל רוצה להשתין/ למלא מים.

ויש את האנשים האלו על הספסל במסדרון שבוהים לי בתחת ושמים לי רגל.

וההוא שלוקר מתחתיי, שאני צריכה לחכות שנה כדי שהוא ישים לב שהלוקר שלי עוד שנייה מוציא לו עין כי אני לא רוצה להגיד שתיים וחצי מילים.

אני לא מסוגלת ליצור קשר עין עם בנים אם אני מסתכלת על מישהו כמה שניות והוא מחזיר לי מבט אני אוכלת סרטים שהוא חושב שאני דלוקה עליו ואני לא

ההרגשה שמחר העולם שלי הולך להתמוטט כי פורים והכל יהיה לא בסדר

-לוותר על מקומות עבודה שרוצים וללכת למקומות עבודה מעפנים.
-לפני שאני הולכת למקום חדש אז אני רואה תמונות בגוגל מפס. למשל סתם הלכתי לאיזו הופעה וראיתי תמונות של המקום כדי לדעת איפה לקחת את הכרטיסים (אמרתי לחברה שתקח).
-לשבת עם משקפי שמש ברכבת או אוטובוס כדי להימנע מקשר עין.
-להיות זו שמופתעים ממנה אם היא מדברת בכיתה
-לא להיכנס לחנויות קטנות מחשש שתשומת הלב של מוכרים תהיה מופנת אליי
-אם בא לי להזמין אוכל אז אני מזמינה רק דרך האינטרנט כדי לא לדבר עם אנשים

אם מבקשים ממני להקריא משהו בכיתה אני אומרת שכואב לי הגרון וקשה לי לדבר

כשאתה נמצא במקום עם מלא אנשים ומתחיל להרגיש חרדה, עייפות, פעימות לב מוגברות ורצון פשוט לברוח משם ולחזור הביתה.

כשקורה לי\עשיתי\אמרתי משהו מביך, קטן ככל שיהיה, כולם ישכחו אחרי 2 דק ואני אריץ את אותו מקרה בראש גם 3 שעות אחרי ואחשוב לעצמי איזה אפסה מוזרה ומביכה אני

להתעסק בפלא לברוח לפלא או כל הזמן להתעסק במשהו כשאתה נמצא בחברת אנשים בשביל שלא יפנו אלייך להראות תמיד עסוק

שאת שומעת ילדים מהכיתה שלך מדברים ויש משפט שמישהו אומר ואת ממש לא מסכימה אותו אבל את לא רוצה להגיד כי את מפחדת שיצאו עלייך

שאת נמצאת בקבוצה של בנות והן מדברות על איזשהוא נושא ואת רוצה להגיד משהו אבל את חושבת איך להגיד אותו ואז עד שאת סגורה על משפט הן כבר החליפו נושא

שאנשים חושבים ואומרים שאני סנובית

גילוי וִידוּאִי נאות אני בחוסר ודאות אם יש לי חרדה חברתית בגלל שלאחר שסיימתי את בית הספר התמעטו הידידים שלי, יש לי שתי ידידות, שאיתן אני מתראה פעם בכמה חודשים. אולי הסיבה לכך היא שיותר קשה לתחזק חברויות ללא מסגרת עם קבוצת השווים. אולי הסיבה לכך היא שיש לי את ההפרעה הפסיכולוגית שנקראת "חרדה חברתית" ובאופן תת מודע (לא "לא מודע") אני לעיתים פוחד או מפחד מהתמזגות או השתלבות של אווירות בין אנשים שאינני סומך עליהם. אני חושב גם שֶאל לנו לשים לעצמנו תוויות כאלו שמורידות את הערך העצמי, ופוגעות כך בעצמנו בעיקר בלי אבחון רשמי. כמובן וברור כשמש שאנו מרגישים דברים וגם פסיכולוגיה היא פסאודו/פסוידו/פסבדו מדע.

דרך אגב, לילה טוב וחג פורים שמח לכל מי שחוגג מחר כלומר כבר היום.

שמישהו אומר לך היי ולחשוב לעצמך את כל ה100 ואחת למה ההיי הזה לא אמיתי ואז להזיע בכל הגוף ולומר היי שבקושי שומעים

שאפילו בשאלה כזאת באתר אנונימי אני לא מעזה לצאת מהאנונימי ושיראו את המשתמש שלי ואז אולי אחר כך יזהו אותי

לכתוב משהו,
למחוק,
לשנות,
לחשוב שעתיים אם להוסיף אימוג'י או לא,
להתלבט איך לנסח בצורה שלא תיראה ילדותית מידי אבל גם לא מתנשאת מידי...

כשמישהו מתקשר זה בכלל לחץ כי אז אי אפשר לתכנן מראש מה להגיד

תמיד לחשוב "נמאס להם ממני", "אני מעצבנת מידי", "הם שונאים אותי", "אני חופרת"

כשיושבים בשולחן מלא אנשים ולא מדברים זאת הרגשה נוראית

ועוד מלא..