מה דעתכם על הכתיבה שלי? (חלק מסיפור)

הוא בחן את הדלתות בחוסר שביעות כשהוא הקריב את פניו לקיר, ואז מיד הבחין בכתם שהתייבש על אחת הדלתות. הוא ניקה אותו בהיסח דעת. התבונן מסביבו, התחיל לפסוע הלוך ושוב במסדרון וחשב על האירועים האפשריים. מבטו היה לא ממוקד והמציאות סביבו חגה במעגלים לא סדירים, הוא הרגיש כל כך מטושטש ועייף וניסה לחשוב על זה כמה שפחות. אבל לבסוף הגיע להחלטה שזה הרגע לפעול, ורקם בראשו רעיון.
"זה יהיה קל." סינן לעצמו, בריאן הביט בו מהצד. אדווין קילף באיטיות את הכתם האדום. פיסת גלד עם דם מיובש. עיניו חזרו להביט בבריאן בתמיהה. "כמו שחשבתי. זה בטח שייך לאחד הגופות שנרצחו." סינן בריאן. אדווין היה נראה מופתע והנמיך את קולו ללחישה:
"נרצחו?"
"לא קל לחיות באי הזה. יותר נכון, לא קשה למות." בריאן קימט את אפו. "זו אחת הסכנות שרציתי להזהיר אותך מפניהן, מישהו בכל רגע יכול לארוב לנו כאן."
אדווין יישר אליו חיוך. "אז כדאי לו לפחד."
"מעניין. האיקס על המפה מאיים להפוך לפיראט?"
"אל תדאג לי. אמא דובה."
"החדשים האלה, האוויר יותר ממושמע מהם..." מלמל בריאן בלעג. אדווין נעץ מבט נוקב לעבר בריאן, במאמץ רב הצליח לשמור על פנים חסרות הבעה, ושילב את זרועותיו. "חדש או לא- אנחנו נשתווה בסוף."
"תראה, אולי זה ישמע לך מטורף, אבל אני מכיר את האי הזה כמו את כף היד שלי."
אדווין נדהם והרים את מבטו אל בריאן.
"שלוש שנים." הנוקשות על פניו של בריאן לא השתנתה כלל. "אתה לא חשבת שהאי הזה קיים רק עבורך, נכון?"
"לא..." אדווין בלע את רוקו. "אבל שלוש שנים זה המון זמן בשביל בלרינה כמוך." חייך בנקמנות. בריאן ניסה לספוג.
"לא מדובר פה בזמן. אנחנו מדברים על חיים ומוות. שנחזור לעניינו?" אמר בריאן וחמק ממבטו, השתדל להיראות שליו, אבל לחייו הבוערות הסגירו אותו.
אז באמת יש לו ניסיון באי. הכל הגיוני עכשיו. הוא התחיל להבין. אבל הבין גם את הבעת פניו של בריאן - הוא בכנות לא מוכן לדבר על העבר שלו כאן. וזה גרם לאדווין להרים גבה. "כן." היסוס נשמע בקולו. כעבור רגע, הוא חזר להחזיק בגלד היבש והדביק. קם על רגליו, צעד לעבר אחת הדלתות שבמרכז וצליל נעליו הדהד בחלל. ואז, הדביק את פיסת העור האדומה לדלת והתבונן בבריאן כשאמר:" בוא נעשה את זה."