חיפשתי מקום לפרוק ולא מצאתי. תתעלמו מזה אני פשוט חייבת להוציא את זה.

רע לי, קשה לי. כן אני צריכה עזרה ואני לא מסוגלת להגיד את זה בקול. אני נלחמת בלהוכיח לכולם שאני בסדר וברור שאני יכולה לעשות הכל לבד. אבל תכלס זה לא לעשות הכל לבד, זה להישאר לבד לחיות כל שניה לבד וזה משהו שלא הכרתי אף פעם. באלי לצרוח להוציא את כל התסכול הנורא והמאיים הזה שנאגר בתוכי כלכך הרבה זמן, אני עומדת בקצה של ההר ורוצה להעיף לתהום את כל הקושי הזה. כבר איבדתי תקווה. כבר הרמתי ידיים. אין לי במה לאחוז יותר ואני כבר לא חושבת שאני רוצה גם. הדמעות הפכו כבר לשגרה שלי ומפחיד אותי לדמיין את עצמי בלעדיהן. בסך הכל רציתי להיות ילדה רגילה. החיוך לא ביקר אצלי כבר חודשים ואם הוא כן אז זייפתי אותו בכוח. נמאס לי. כן נמאס לי. לא קל לי לחיות ככה הגוף שלי נשרף לאט לאט והכאב זורם לי בדם. אני מרחיקה את כל מי שחשוב לי מתוך הפחד שיפגע או שיעזוב יום אחד כמו מה שקרה עד עכשיו, כי בתכלס? כולם דואגים לתחת של עצמם ואין להם טיפת הערכה למה שעשית בשבילם... בסופו של דבר כולם יתקעו לך את הסכין עמוק בגב. אני לא מכירה את עצמי יותר, אני מרגישה שאני טובעת בתוך כל הזבל הזה. נגמרו לי הכוחות ואין לי מאיפה לאסוף חדשים. כנראה שזה הפך לחיים החדשים שלי.